סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים


טרסקל לא מינטר

גיטין עט ע"א


"נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו, אפילו גבוה מאה אמה - חייב, לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע, הני מילי לענין שבת, אבל הכא משום אינטורי הוא, והא לא מינטר".

מדוע דבר הנמצא על גבי הטרסקל אינו מינטר?
כתב בחידושי הרשב"א: "ואיכא למימר דטרסקל שאני שהוא קצר ביותר ואזיל מיניה אפילו ברוח מצויה ולא מינטר כלל וכמאן דלא נח דמי".
והריטב"א סיים וכתב: "וצ"ע", אולי משום שדחוק לומר שגט נשמט מטרסקל ברוח מצויה אם יש לו מעט שוליים, גם יש מקומות שהם מעט סגורים ומוגנים בפני הרוח.
גם המהרש"א כתב על דברי הרשב"א האלו "ולא כתב בו דבר המספיק... ואין להאריך בדחוקיו", אבל גם הוא ביאר שאינו משתמר מחמת הרוח.

אמנם י"ל שאינו נשמר מהעורבים, כך מצינו במסכת פסחים דף ח ע"א: "אמר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה, מפני שהעורבין מצויין שם". ובמסכת נדה דף ד ע"ב: "הכא נמי - נימא עורב אתא ושדא". ובמסכת כריתות דף יח ע"א: "היו לפניו שתי חתיכות, אחת של שומן ואחת של חלב, בא ישראל ואכל את הראשונה, בא עובד כוכבים ואכל את השניה - חייב, וכן כלב, וכן עורב". וכך יש לפרש גם את הגמרא במסכת בבא בתרא דף ח ע"א: "פרנסני ככלב וכעורב" – שהם ניזונים מההפקר. ומצינו שהיו חוששים לנזקי העורבים במסכת בבא בתרא דף כג ע"א: "ואתו עורבי - אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי". והיות שהגט נמצא במקום גבוה אין האשה יכולה לשמור את מה שעל גביו, מה שאין כן בגג שאין לו מחיצות.

ולמה הרשב"א ותלמידו הריטב"א לא פירשו כך?
שכן כתב בחידושי הרשב"א מסכת מגילה דף יט ע"א: "וקלפים שלנו אף על פי שאינן מעופצין כשרין דעבוד שלהן שהיו מעבדין בקמח ועפצים לא היה טוב עד שיהא מעופץ אבל שלנו שאין אנו מעבדין כן טוב כמעופץ ואינו יכול להזדייף".
הקלפים שלהם היו מצומקים בסיד ואינם ראויים כלל למאכל עופות. אבל בזמן המשנה והגמרא היו כותבים את הגט על דיפתרא, כך שאמרו במסכת שבת דף עט ע"א: "דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט". וכן במסכת גיטין דף כב ע"א: "דיפתרא - דמליח וקמיח ולא אפיץ. למאי הילכתא? להוצאת שבת. וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט". העורבים הם אוכלי כל, והם מעדיפים נבלות. וכגון אותם עורבים שהוזכרו דלעיל ממסכת בבא בתרא דף כג ע"א: "ואתו עורבי - אכלי דמא". וכך כתב בפירוש ריב"א בראשית ח, ז: "וישלח את העורב. תימה למה שלח נח העורב יותר משאר עופות. וי"ל שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא ממיתי המבול יביא מבשרם בפיו אל התיבה ואז ידע נח כי קלו המים", וכן כתבו הרד"ק שם ור' עובדיה מברטנורא בעמר נקא. ודיפתרא נעשית מעורות של נבלות כאלו ומוסיפים עליהם מלח וקמח שגם הם מיני מאכל. ועורות נחשבים לפעמים אפילו למאכל אדם, במסכתות עירובין דף כח ע"ב; וחולין דף עז ע"ב: "עור ששלקו, ושיליא שחישב עליה - מטמאין טומאת אוכלין". ומקרא כתוב: (יחזקאל ג, א) אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה. ועורבים היו רגילים לאכול גם מאכלים שחיות אחרות היו נמנעות מלאוכלם, כאמור במשנה במסכת שבת דף קכו ע"ב: "ולא את הלוף (שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. רש"י) ולא את החרדל, רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין".



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר