לא איתמר בי מדרשא
גיטין עג ע"א
"ת"ר: זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ונפל הבית עליו או הכישו נחש - אינו גט; אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או הכישו נחש – הרי זה גט; מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?...
איתיביה רבינא לרבא: אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או הכישו נחש – הרי זה גט! אמר ליה רבא, ואימא מרישא: אינו גט. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ומשום דקשיא רישא אסיפא, לא מותבינן תיובתא מינה? אמר ליה: אין, כיון דקשיא רישא אסיפא, לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא היא, זיל בתר סברא".
התוספות כתב שלפירוש הירושלמי (גיטין פרק ז הלכה ד) יש טעם רב בתירוץ הקושיה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא – שברישא הרי לא מת משום חולי זה, אבל בסיפא אמר אם לא יעמוד – והרי לא עמד! כי לא עמד משמע בין על ידי החולי בין על ידי דבר אחר. וסיים התוספות שהגמרא שלנו אינה סוברת חילוק זה, אלא סוברת שמשמעות לשון שתי הבבות שימות בזמן חולי זה.
הירושלמי שהביא תוספות אינו מדברי האמוראים, אלא העתקה מלשון התוספתא שלפנינו. והברייתא שהביא הבבלי היא אותה תוספתא אך ללא הנימוק.
וקשה, אף אם מילות הנימוק שבתוספתא לא היו בנוסח המקורי ובגירסת הבבלי, אלא נתוספו מאוחר יותר בגירסת המערב, עדין לא מובן מדוע לא ידעו אמוראי בבל לתרץ כאותו חילוק המסתבר כל כך, עד שהתוספות מכנהו "טעמא רבה"!
אלא שהחילוק בין מזרח למערב אינו בסברות אלא בלשון, ובמסכת נדרים דף סו ע"ב הביאו מעשה שלם המדגים חילופי משמעות חריפים בין לשון מזרח ללשון מערב.
בלשון מערב משמעות "אם מתי מחולי זה" – מחמת חולי זה. ואילו משמעות "אם לא אעמוד מחולי זה" אינה יכולה להיות מחמת חולי זה, כי החולי אינו גורם לעמידה, ולכן המשמעות אז בהכרח – אם לא אעמוד משכיבתי בחולי זה.
ואילו בלשון מזרח גם משמעות "אם מתי מחולי זה" – אם מתי משכיבתי בחולי זה. משום כך הברייתא בהכרח משבשתא ולא יכולה להאמר בי מדרשא, ונותר רק לחלק בין אונס שכיח לאינו שכיח.
מתוך דברי רבינא עולה גם הסבר מדוע אין אמוראים יכולים לחלוק על ברייתות כתנאים.
מדוע הברייתא משבשתא היא – משום דלא איתמר בי מדרשא. מכאן שכל כח הברייתא הוא משום אמירתה בי מדרשא. וכמו שמסביר רב פפא במסכת סנהדרין דף לג ע"א: היכי דמי טעות בפסיקה בשיקול הדעת – כאשר סוגיא דשמעתא אזלי כאידך, ובלשון הרי"ף "סוגיין דעלמא", ופירש הרמב"ם בהלכות סנהדרין ו, ב: "שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר". כלומר שהמוסכם ומקובל בכל בתי המדרשות הוא המחייב להלכה. וכדברי רב כהנא אמר רב במסכת יבמות דף קב ע"א: "אם יבא אליהו ויאמר... אין חולצין בסנדל - אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל". ובזמן האמוראים כבר פשטו בתי מדרשות ששנו בהם את הברייתות, ואי איתמר בי מדרשא, כבר פשטה ההסכמה שהלכה היא.
