פייסה ולא איפייסא
גיטין ל ע"א
"ההוא דאמר להו; אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא, אזל פייסה ולא איפייסא, אמר רב יוסף: מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא?!
איכא דאמרי, אמר רב יוסף: מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה?! הא פייסה ולא איפייסא!
הא כמאן דאמר: יש אונס בגיטין, הא כמאן דאמר: אין אונס בגיטין".
פירש רש"י:
"פייסה - בדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצתה להשלים אתו.
מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא - וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה. ואף על פי שאין לו לא אמרינן אניס, דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא.
אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב לה - והרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסא ולא הוי גיטא דיש אונס בגיטין.
הא כמאן דאמר כו' - פלוגתא דתרי לישני ואליבא דרבא היא במסכת כתובות בשמעתא קמייתא".
בדברי רש"י קשיא רישא אסיפא. ברישא כתב: "פייסה - בדברים והרבה עליה ריעים", משמע דוקא בדיבורים וברעים, אך לא שידלה בכל ממונו שברשותו. ובסיפא כתב: "ואף על פי שאין לו לא אמרינן אניס", "והרי אין לו ואנוס", שנחשב לאנוס רק משום שאין בידו אותו ממון, אולם כל עוד לא ניסה לפייסה בכל ממונו שברשותו טרם בא לכלל אונס.
עוד קשה, מה בכך שאין לו? והרי יכל לחזור על הפתחים וללוות, וגם אם לא היו מלווים לו עד כדי תרקבא דדינרי, אפשר שהיתה מתרצה בסכום שהיה מצליח ללוות!
בגמרא עצמה לא נאמר אם נתן לה ממון וכמה, אלא רק "אזל פייסה", והמשמעות היא שהשתדל לפייסה ככל יכולתו כפי המקובל, ולא נזכר שיצא עבור כך מגידרו.
לכן גם בדברי רש"י צריך לבאר שרישא לאו דוקא וסיפא לאו דוקא. רישא לאו דוקא: לא בדיבורים וברעים בלבד אלא גם בממונו כפי המקובל, אך לא כל ממונו. וסיפא לאו דוקא: דלא מיבעיא בדוגמא שנקט – בממון שאין לו ואינו יכול להשיגו שודאי נחשב לאנוס, אלא גם בממון שיכל להשיג בדוחק, ואפילו בכל ממונו – "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", וכל שעשה כדרך שאנשים עושים ולא איפייסא – אינו מחוייב ביותר מכך ונחשב לדינא לאנוס.
וכדברי תוספות: "ואור"י דאי לא פייסנא לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול, ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אף על פי שלא נתפייסה".
וכך כתב בספר תולדת אדם שניחם הגר"א את ר' זלמלה מוילנא, שמה שאמרו במשנה במסכת יומא דף פה ע"ב: "עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו", אין הפירוש שכל עוד לא נתרצה חבירו לא נתכפר לו. אלא שחייב ככל יכולתו לחפש את חבירו ולהשתדל למוצאו ולרצותו. ואם השתדל היטב, גם אם לא מצאו – כבר יצא ידי חובתו.
