צף על פני המים
סוטה מד ע"ב
"נמצא טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים - לא היו עורפין, שנאמר: (דברים כא, א) בָּאֲדָמָה - ולא טמון בגל, נוֹפֵל - ולא תלוי באילן, בַּשָּׂדֶה - ולא צף על פני המים".
מהו טעמא דקרא לפטור מקרים אלו מעגלה ערופה?
אלא שזקני בית דין צריכים לרחוץ בנקיון את כפיהם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה – שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה (לקמן דף מו ע"ב).
ופירש רש"י (לעיל דף לח ע"ב) ופטרנוהו בלא מזונות - כלומר למזונות הוצרך ולא היה לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון ועמד זה עליו והרגו.
אולם כשהרוצח טורח לטומנו בגל אבנים או לתלותו באילן או להשליכו למים, רגליים לדבר שלא רצחו במזדמן ובאקראי אלא מתוך מחשבה תחילה בגלל סיכסוך שביניהם, ואין לזקני בית דין יד וסרך אשמה בדבר.
בזה מבואר מה שאמרו על הִלֵּל במסכת אבות פרק ב משנה ו:
אַף הוּא רָאָה גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.
וצריך ביאור למה נקט בלשון דאטפת אטפוך כלומר הצפה על פני המים, היה לו לעסוק בעיקר – על שרצחת רצחוך! מה לי על המים או על פני השדה?
אלא שאמרו במסכת מכות דף יא ע"א: "...שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו. כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי". הרי שהיתה טענה על רבי יהושע בן לוי שלא עשה די להצלת אותו גברא. ובדומה לזה אמרו לקמן (דף מו ע"ב) "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות". ועל שפיכות דמים שכזו לא יכל הלל להוכיח, שכן נושא הוא בעצמו בחלק מהאשם. ואמרו במסכת בבא מציעא דף נט ע"ב: "רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך". וריש לקיש אמר "קשט עצמך, ואחר כך קשט אחרים". ורק היות שאותו רוצח השליך את הנרצח צף על פני המים היה אשם לבדו ברציחה, וכבר יכל הלל להוכיחו.
