סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

קל וחומר מן התורה?

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סוטה כט ע"א-ע"ב
 

בו ביום דרש רבי עקיבא: וכל כלי חרש כו'.
ומאחר דאין לו למה טמא?
אמר רב יהודה אמר רב: מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו:
ומה טבול יום שמותר בחולין - פוסל בתרומה,
ככר שני שפסול בחולין - אינו דין שיעשה שלישי בתרומה.
איכא למיפרך: מה לטבול יום שכן אב הטומאה!
תיתי מטבול יום דשרץ.
מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה! כלי חרש יוכיח.
מה לכלי חרש שכן מטמא מאוירו! טבול יום יוכיח.
וחוזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה,
הצד השוה שבהן - שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה,
כל שכן ככר שני שפוסל בחולין דפוסל בתרומה.
ודור אחר פריך:
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור.
ורבן יוחנן בן זכאי? צד חמור לא פריך.

הערות על הסוגיה:

בו ביום דרש רבי עקיבא: וכל כלי חרש כו'.
ומאחר דאין לו למה טמא?
אמר רב יהודה אמר רב: מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו:

1.

"מן התורה אין לו, מדין קל וחומר יש לו" - מופע יחידאי בש"ס.

2.

הביטוי כאן "מן התורה" כוונתו שלא כתוב במפורש בפסוקים. אבל תוקף הדין הוא כן דאורייתא כי נלמד מקל וחומר, לפי הסוברים שדבר שנלמד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן תוקפם הוא דאורייתא.

2.1

אולם ראה בספר "ממשה עד משה" לרבי דוד קאהן שמביא מכאן סמוכים למה שכתב הרמב"ם שכשאמרו חז"ל שהוא דאורייתא אז נמנה בכלל תרי"ג והוי כמפורש, מה שאין כן כשנלמד בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, דכשאמרו דהוי מן התורה רצה לומר דהוי במסורה דהיינו תורה שבעל פה,
דעיין סוטה דף כט עמוד א, אמר רב מן התורה אין לו מדין קל וחומר יש לו,
הרי שהביטוי ד"מן התורה" ר"ל מה שמפורש בקרא, ומכיוון דהוי מדין קל וחומר אין זה "מן התורה" ודו"ק...

3.

ומה טבול יום שמותר בחולין - פוסל בתרומה,
ככר שני שפסול בחולין - אינו דין שיעשה שלישי בתרומה.
איכא למיפרך: מה לטבול יום שכן אב הטומאה!
תיתי מטבול יום דשרץ.
מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה! כלי חרש יוכיח.
מה לכלי חרש שכן מטמא מאוירו! טבול יום יוכיח.
וחוזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה,
הצד השוה שבהן - שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה,

לימוד משני פסוקים באופן של "מה להצד השוה שבהן" נפוץ בש"ס.

4.

אולם בסוגייתנו עניין מחודש:

כל שכן ככר שני שפוסל בחולין דפוסל בתרומה.

כלומר, אחרי מציאת "הצד השוה שבהן" "בונים" "קל וחומר".

5.

ודור אחר פריך:
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור.

פירכת הלימוד מכך, שלכל אחד משני ה"מלמדים" [הפסוקים] יש צד "חומרא".

6.

שיטת ריב"ז:

ורבן יוחנן בן זכאי? צד חמור לא פריך.

ריב"ז סובר שאם לכל אחד משני ה"מלמדים" יש צד חומרא שונה מחברו אזי לא מהוה פירכא.

6.1

גופי הלכות פרק יח - כללי אות צ' כלל תפא ד"ה צד חמור:

צד חמור. כי פרכינן מה להצד, אי בעינן דלהוו כל הצדדים שוים, פלוגתא דתנאי סוטה (דף כט ע"ב) גמ' ודור אחר פריך צד חמור, ורבי יוחנן בן זכאי צד חמור לא פריך.

7.

וכך דן להלן בעניין זה של פירכת "במה מצינו" על ידי "צד חמור":

של"ה - כללי התלמוד (א) כלל מדות:

מא. ומה שכתב הרמב"ן ממוס"ה (הנזכר לעיל באות לט), אם לא נמצא הכחשה דאמר תלמודא קל וחומר תחלה, ולכשיגיע לצד השוה יקשה שכן צד חמור. חכם עדיף מנביא, וניבא לא ידע מה ניבא, כי באמת נמצא בתלמוד כן במסכת סוטה פרק כשם דף כ"ט (א),
...
הרי גם על הקל וחומר מקשה מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור.
על כן אני אומר שיתכן פירכא זו, שכן יש צד חמור לפעמים במה הצד ולפעמים אף בקל וחומר.
ומה שאמרתי שיתכן לפעמים במה הצד, זה דוקא באלו המקומות ששם מקשה מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור, אבל לא בכל מה הצד שבעולם.

מב. והענין, כי להמקשן קשה קושיא זו, לכתוב הלמד וניתו המלמדים בקל וחומר ממנו,
כי לא יש להמלמדים שום חידוש הלכות נוסף על נדון זה שנאמר שעל כן נכתבו המלמדים להלכותיהן. וחושב המקשן שעל כן נכתבו להודיע לנו שלא נלמוד במה הצד זה הענין שאנחנו עוסקין בו, מאחר שלא יש להלמד צד חומרא באיזה ענין גם כן כמו שיש להמלמדים ההם לכל אחד ואחד צד חומרא באיזה ענין שבו, אף על פי שהוא נגד הסברא לצרף חומרות שאינם שוות, מכל מקום חושב המקשן ההכרח לא יגונה, כי מכח הכרח הקושיא צריכין לומר כן, על כן מקשה, מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. וברוב המקומות של מה הצד שאינו מקשה כן, הוא משום שיודע המקשן איזה הלכות שעל כן נכתבו המלמדים להלכותיהן, ומאחר שלא יש הכרח קושיא לצרף החומרות שאינם שוות בודאי לא מצרפינן להו, ובאלו המקומות שלא ידע להלכותיהן הקשה שכן יש צד חמור או צד קל ומצרף החומרות מכח הכרח קושיא הנזכר לעיל. ורגיל להשיב המתרץ צד חמור לא פריך, כי לא מסתבר לצרף שתי חומרות שאינן שוות, ואין להשגיח בהכרח הקושיא, כי שערי תירוצים לא ננעלו, ואפשר נכתבו לשום דרשה, אף שנעלם ממנו מה היא הדרשה. הרי מבואר הדבר של מה הצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד חמור או צד קל שמקשה התלמודא בקצת מקומות בלימוד מה מצינו.

מג. ולפעמים מקשה כן אף על קל וחומר, כההיא דסוטה (סוטה דף כט ב), אף שאינו מתורץ בדרך הנזכר לעיל, כי שם לא יש הכרח קושיא שתכריחנו לצרף שתי חומרות שאינן שוות, כי איצטריכו המלמדים לכתוב אותן לגופייהו, כי לא היו למדין מהלמד מאחר שיש בו חומרא שאין בהם, מכל מקום יהיה מתורץ קרוב לדרך הנזכר לעיל. כי אומר המקשן מאחר שנכתבו אלו השני מלמדים, משום שיש בכל אחד חומרא מה שאין בחבירו, ולא היו למדין זה מזה כי היו אומרים חומרתו גורמת, וכן באידך, נמצא חזינן דיש סברא לחומרא זו לגרום הענין הזה שאנו עוסקים בו, וכן יש סברא לאידך, דאם לא כן לכתוב תורה לחד מינייהו ולילף האידך, על כן מקשה מנלן דהכתוב מוציא מהסברא, אולי שני הסברות נשארו אמת, וכל אחד ואחד מהמלמדים סברת חומרות שלו גורמת לו אף על פי שאינן שוות, דהא חזינן דהסברות של כל אחד ואחד הם טובות, דאם לא כן לכתוב חד מינייהו. וברוב המקומות שלא מקשה כן, משום שלא יש למקשן הכרח מן התורה דאלו הסברות טובות הן, משום שידע בהמלמדין שאר הלכותיהן, ואפשר שנכתבו להלכותיהן. ובמקומות שלא ידע המקשן הלכותיהן, והנה הכריח שסברות החומרות הן טובות מדאיצטריך התורה לכתוב שניהן, על כן מקשה שכן יש בהן צד חמור, וכן לענין שיש בהן צד קל, וקל להבין.

8.

רש"י מסכת סוטה דף כט עמוד א:

ככר שני שפסול בחולין - דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע דין הוא שיעשה שלישי בתרומה ודיו ליכא למימר
דאם כן בטל ליה קל וחומר דהא שני בתרומה מקרא משתמע כי חולין וקיימא לן (בב"ק דף כה) דהיכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו.

רש"י מתייחס בסוגייתנו לעיקרון של "דיו", כלומר, כאשר לומדים בקל וחומר הרי שהדין של הנלמד לא יהיה יותר חמור מדינו של המלמד, ולפי זה גם בסוגייתנו כיצד לומדים "שיעשה שלישי בתרומה", ועל עך עונה רש"י שאם נשתמש בכלל של "דיו" הרי שלא יהיה בכלל שום חידוש ב"קל וחומר".

וראה בפרשנים שמרחיבים בעניין זה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר