סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הלכה כרב באיסורים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סוטה כד ע"ב
 

אמר רמי בר חמא: משכחת לה, כגון שבא עליה ארוס בבית אביה.
דכוותה גבי שומרת יבם, כגון שבא עליה יבם בבית חמיה, הא שומרת יבם קרית לה?
אשתו מעלייתא היא,
דהאמר רב: קנה לכל!
כשמואל, דאמר: לא קנה
אלא לדברים האמורים בפרשה.
אי הכי, לימא, רב דאמר כרבי יאשיה, ושמואל דאמר כרבי יונתן!
אמר לך רב: אנא דאמרי אפילו לרבי יונתן, מדאיצטריך קרא למעוטה, מכלל דאשתו מעלייתא היא.
ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יאשיה, מדאיצטריך קרא לרבוייה, מכלל דלאו אשתו היא כלל. 

בקשר למחלוקת בסוגייתנו בין רב ושמואל ראה מה שכתבתי על מסכת יבמות דף נו:

מסכת יבמות דף נו

בגמרא:

אחד המערה ואחד הגומר - קנה.
מאי קנה?
רב אמר: קנה לכל,
ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום.
מן הנשואין - לד"ה [=לדברי הכל] אכלה, דהא הות קאכלה מעיקרא,
כי פליגי - מן האירוסין,
רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד;
ושמואל אמר: כי רבי רחמנא - לאוקמיה במקום בעל, לאלומי מבעל לא.
...
ואיכא דאמרי:
מן האירוסין - ד"ה [=דברי הכל] לא אכלה, דהא לא אכלה בחיי בעל,
כי פליגי - מן הנשואין,
רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא;
ושמואל אמר: אינה אוכלת, כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה, אבל לכל מילי לא.
והאמר רב נחמן אמר שמואל: כל שהבעל מאכיל - יבם מאכיל!
אימא: כל ביאה שהבעל מאכיל בה - יבם מאכיל בה, וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה - אין היבם מאכיל בה.
מיתיבי: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת, מת ונפלה לפני יבם חרש - אוכלת,
ובזו יפה כח יבם מכח בעל;
בשלמא לרב, מתרץ כדתריץ מעיקרא, אלא לשמואל קשיא!
קשיא.

בגמרא מובאת המחלוקת בין רב ושמואל בשתי גירסאות:

1.
הגירסא הראשונה:

אחד המערה ואחד הגומר - קנה.
מאי קנה?
רב אמר: קנה לכל,
ושמואל אמר: לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום.
מן הנשואין - לד"ה [=לדברי הכל] אכלה, דהא הות קאכלה מעיקרא,
כי פליגי - מן האירוסין,
רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד;
ושמואל אמר: כי רבי רחמנא - לאוקמיה במקום בעל, לאלומי מבעל לא...

2.
והגירסא השניה - "איכא דאמרי":

ואיכא דאמרי:
מן האירוסין - ד"ה [=דברי הכל] לא אכלה, דהא לא אכלה בחיי בעל,
כי פליגי - מן הנשואין,
רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא;
ושמואל אמר: אינה אוכלת, כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה, אבל לכל מילי לא.

3.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר אף על פי שקנאה כמו שבארנו בהלכות יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון,
בד"א שנתאלמנה מן האירוסין אבל מן הנישואין הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו.

מהרמב"ם משמע שהוא פוסק כרב לפי הגירסה השניה.

4.
ר"י קורקוס הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

[ו] יבם כהן וכו'. פרק הבא על יבמתו במשנה אחד המערה וא' הגומר קנה ונחלקו רב ושמואל רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי אחיו ולפוטרה מן היבום
ואיכא תרי לישני
בלישנא קמא אמרינן מן הנישואין לדברי הכל אוכלת כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר וכו'
ולישנא בתרא אמרינן מן האירוסין כ"ע לא פליגי דלא אוכלת כי פליגי מן הנשואין וכולי
ובודאי כדרב קי"ל באיסורי

הוא מסביר שהרמב"ם כעיקרון - זוהי המשמעות של הביטוי קי"ל [=קיימא לן] - פוסק כרב נגד שמואל, על פי הכלל שהלכה כרב באיסורים נגד שמואל [והלכה כשמואל נגד רב ב"דיני" - בדיני ממונות].

4.1

ופסק רבינו כלישנא בתרא דמודה רב מן האירוסין דלא אכלה

הרמב"ם פוסק אמנם כרב, אבל לפי הגירסה השניה בגמרא - לפי ה"איכא דאמרי".

ומדוע הוא פוסק דווקא לפי ה"איכא דאמרי"?

4.2

חדא דהוא מחמיר בשל תורה

מכיון שדין אכילת תרומה הוא דין דאורייתא, לכן הרמב"ם פוסק במחלוקת בין רב ושמואל - לחומרא.

הסבר:
לפי הגירסא הראשונה היבמה שנישאת לכהן אוכלת - לפי רב - בין אם התאלמנה מן הנישואין בין אם היא התאלמנה מן האירוסין.
לפי הגירסא השניה היבמה שנישאת לכהן אוכלת - לפי רב - רק אם היא התאלמנה מן האירוסין.

כלומר, לפי הגירסא הראשונה יוצא שלפי רב היא תמיד אוכלת בתרומה - וזה לקולא, ולפי הגירסא השניה - לפי רב - אם התאלמנה מן הנישואין איננה אוכלת בתרומה - לחומרא.

כלומר, מכיוון שבהכרח צריך לפסוק כרב, לכן יש לחפש מהי ה"לחומרא" לפי רב.

4.3

ועוד דלישנא בתרא עיקר כדעת רוב הגאונים ז"ל
לכך נקבע באחרונה לפי שהוא עיקר

הוא מסתמך על כלל נוסף: הגאונים - וכך הרמב"ם - תמיד פוסקים כ"לישנא בתרא" בש"ס, כלומר, כל סוגיה שיש בה שתי גירסאות - בגמרא עצמה - הלכה כלשון האחרון. הניסוחים של לשון אחרון בש"ס: "לישנא אחרינא"; איכא דאמרי", ולפעמים מתייחסים אף ל"איבעית אימא" כאל "לשון אחרון".
...
הערה: הוא מדגיש "לכן נקבע באחרונה", כלומר, "עורך הגמרא" סידר "באחרונה" את העיקר!!!

4.4
יש לדון האם בדבריו "ועוד" - הבאת הסבר נוסף לפסיקת הרמב"ם - הוא מעיד שיש מחלוקת בין שני ההסברים, וממילא משתמע שההסבר הראשון שלו [שהרמב"ם פוסק לחומרא] לא מקבל את הכלל שהלכה כלשון אחרון!

5.
רדב"ז הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

ופסק רבינו כלישנא בתרא דכ"ע מן האירוסין לא אכלה כי פליגי מן הנישואין רב אמר אוכלת ושמואל אמר אינה אוכלת ומסיק לשמואל בקושיא ופסק כרב דקי"ל כרב באיסורי:

דומה לדברי מהר"י קורקוס בסעיף 4 לעיל.
הוא מוסיף סיבה לפסיקה כרב, כי הגמרא נשארה בקושיה על שמואל - "קשיא".

גם כאן יש לשאול כבהערתנו בסעיף 4.4.

6.
כסף משנה הלכות תרומות פרק ח הלכה ו:

[ו] יבם כהן שבא על יבמתו באונס וכו'. שם (דף נ"ז:) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב וכלישנא בתרא
ודעת רבינו דפלוגתייהו דרב ושמואל אמערה נמי קאי לכך כתב או שבא ולא גמר וכו' וכן נראה דעת רש"י והרי"ף וכן מפורש בירושלמי ושלא כדברי התוספות והרמב"ן:

גם הוא כדברי מהר"י קורקוס בסעיף 4 לעיל.
הוא לא מתייחס לעניין ה"חומרא".

7.
על עניין "לשון אחרון" ראה גם מה שכתבתי על מסכת חולין דף קה עמוד ב:

ההבדל בין שני הלשונות של דברי רב יצחק בר יוסף: לפי הלשון הראשון אפשר ליטול מים ראשונים רק כשאין חום המים "יד סולדת בו". ולפי הלשון השני מותר ליטל מים ראשונים גם כשהמים חמים שהיד סולדת בהן.

7.1
אומר ה"כסף משנה" שהרמב"ם פסק כלשון שני - כ"לישנא בתרא". כמה פוסקים אומרים, שזוהי שיטתו הכללית של הרמב"ם [אם אין הכרח לומר אחרת] לפסוק כלשון שני בגמרא. יש כמה מושגים ששייך לומר עליהם "לשון ראשון" ו"לשון שני" ["לישנא בתרא"]: "איבעית אימא"; "איכא דאמרי"; "איכא דמתני..". שני הביטויים האחרונים לא נאמרו על ידי אמורא ספציפי, ולכן יש אומרים, שביטויים אלה נכתבו על ידי "עורך הגמרא" כדי לקבוע את סדר הבאת הדברים בגמרא, ואולי כדי להכריע להלכה כלשון אחרון.

7.2
וראה בספר "בית אהרן", כרך ה, ערך "איבעית אימא", עמוד 254:

והעולה מזה דלדעת הרא"ש יש חילוק ב"איכא דמתני לה אסיפא" דלא דמיא לתרי לישני דעלמא וליכא למיקם עלה הי מינייהו הוא לישנא בתרא, דזהו דוקא כשה"סתמא דגמרא" אומרת "ואיכא דמתני לה אסיפא", אבל כשהסתמא דגמרא מתני לה ארישא ואיזה אמורא מתני לה אסיפא אז הלכה כלשנא קמא שהוא מהסתמא דגמרא..."

7.3
בקטע הקודם בגמרא [שם, במסכת חולין דף קה]:

... ראשונים - נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה: אין נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו? איכא בינייהו - קינסא,

הברייתא אומרת שמים ראשונים נוטלים בין על גבי כלי ובין על גבי קרקע, ומים אחרונים נוטלים רק על גבי כלי. "ואמרי לה" – יש שאומרים - שהברייתא אמרה שמים אחרונים לא נוטלים על גבי קרקע. לכאורה שני הלשונות דומים, שמים אחרונים נוטלים רק על גבי כלי ולא על גבי קרקע. ולכן שואלת הגמרא מה ההבדל ביניהם והיא עונה: "קינסא" – אם נטל על גבי עץ. לפי הלשון הראשון אין לעשות כך ולפי הלשון השני – מותר [כי לא נוטל על גבי קרקע].

7.4
הרמב"ם פוסק כלשון ראשון – רק על גבי כלי.

כסף משנה הלכות ברכות פרק ו הלכה טז :

מים ראשונים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש"ד.
ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא
ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה.
א"נ י"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה:

הסבר אחד לדברי הרמב"ם: הוא פסק לחומרא – כלשון ראשון.

7.5
שואל ה"כסף משנה": מדוע הרמב"ם מחמיר בדין דרבנן והוא עונה שתי תשובות:
א. הלשון הראשון הוא "לישנא דגמרא" והלשון השני: "בלשון "אמרי לה". מה כוותנו? הרי בדרך כלל הרמב"ם פוסק דווקא כלשון שני? אולי נאמר שהוא מתכוון לומר, שלשון "אמרי לה" הוא דעה דחוקה ולא דומה ללשון "איכא דאמרי", למשל.
ואולי הוא מתכוון לומר שלשון "ואמרי לה" הוא לשון שנכתבה על ידי "סבוראים" ולא על ידי הגמרא ["רב אשי"?], ויוצא לפיו שאין הלכה כ"סבוראים" - וקצת קשה. ואולי להיפך: "אמרי לה" נכתב על ידי מסורת קדומה יותר וההכרעה היא על ידי "לישנא דגמרא" – יותר מאוחרת, למרות שנכתב דווקא כדעה ראשונה.

ב. הוא אומר, שמדובר בדבר של "סכנה", ולכן הרמב"ם מחמיר. לפי זה יוצא, שבאמת הרמב"ם פוסק בדרך כלל כ"לישנא בתרא", וכאן פוסק כלשון ראשון בגלל חשש סכנה.

8.
מסקנה מכל הדיון - וגם לגבי סוגייתנו - מסכת יבמות דף נו - שיש חריגים לכלל של "הלכה כלישנא בתרא" - כלשון אחרון.

8.1
לפי מסקנתנו בסעיף 8 יש לומר, שכללי פסיקה מסויימים - שכנראה נקבעו אחרי "עריכת הגמרא" - "גוברים" על כללי פסיקה של "עורך הגמרא" עצמו!!!

9.

הערה חשובה: הביטוי "איכא דאמרי" מוזכר בש"ס כ 450 פעמים [בממוצע, כל 6 דפים מוזכר פעם אחת]

10
פעמים רבות "איכא דאמרי" - מדובר בשני פירושים/נימוקים לפסוקים; לדברי תנא; לדברי אמורא.

10.1
פעמים רבות הביטוי הנ"ל משמש למסירת גירסאות שונות של דברי אמורא מסויים.

10.2
אבל יש פעמים - כבסוגייתנו - שה"איכא דאמרי" מתאר מהלך שלם של השתלשלות סוגיה מסויימת - קשור מאד לנושא הכללי של "עריכת הגמרא". 

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר