פרוש שיכמי
סוטה כב ע"ב
"תנו רבנן, שבעה פרושין הן: פרוש שיכמי... פרוש מאהבה, פרוש מיראה.
פרוש שיכמי - זה העושה מעשה שכם. (רש"י: מעשה שכם - שמלו שלא לשם שמים, אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים)...
פרוש מאהבה, פרוש מיראה - אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
קשה, מדוע קבעו אביי ורבא שרק פרוש מאהבה ופרוש מיראה מעליותא היא, במה שונים הם מפרוש שיכמי שגם הוא אינו עושה לשם שמים?
לכאורה משום כך פירש רש"י: "פרוש מאהבה - מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא. מיראה - של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש"י כאשר צוונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא". כלומר שעושה מצוה לצורך שכרה, טוב הוא. מה שאין כן לצורך תועלת שאינה שכר המצוה.
אך קשה, שבמסכתות נזיר דף כג ע"ב; והוריות דף י ע"ב הזכירו את דברי רב יהודה אמר רב בשבח תורה ובמצות אפילו שלא לשמה על האמהות שנתכוונו להנאתן מעצם המעשה, כפירוש תוספות במסכת יבמות דף קג ע"א ד"ה והא – "שהיו נהנות מן הביאה", או כפירוש הבאר שבע שם בהוריות, שנתכוונו לשום יאהבני אישי ואסף חרפתי, קל וחומר לפירוש רש"י שם בנזיר, שהיו מתקנאות זו בזו.
אלא שפרוש מאהבה ופרוש מיראה עושים גם לשם שמים כדרכם של ישראל, מה שאין כן אנשי שכם שהיו נכרים ועובדי כוכבים ולא נתכוונו כלל לשם מצוה. חילוק זה מבואר בדברי הגמרא במסכתות ראש השנה דף ד ע"א; ובבא בתרא דף י ע"א: "והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור? - לא קשיא; כאן - בישראל, כאן –בנכרים", ראה עוד שם בקישורים דלעיל, ובקישור זה.
