הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כרבי מחברו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נזיר נה ע"א
איבעיא להו: ארץ העמים, משום אוירא גזרו עליה,
או דילמא משום גושא גזרו עליה?
ת"ש: ומזה בשלישי ובשביעי; ואי אמרת משום אוירא, הזאה למה לי? אלא לאו משום גושא.
לא, לעולם אימא לך: משום אוירא, וכי קתני - אשארא.
הכי נמי מסתברא, מדקתני: וכלים הנוגעים במת, הני כלים בני הזאה אינון? אלא שמע מינה, אשארא.
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נה עמוד א
לימא כתנאי: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל - רבי מטמא, ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר;
מאי לאו רבי סבר: משום אוירא, ור' יוסי בר' יהודה סבר: משום גושא!
לא, דכולי עלמא משום גושא
מר סבר: אהל זרוק שמיה אהל,
ומר סבר: לא שמיה אהל.
מבנה הסוגיה:
1.
הצגת הבעיה:
איבעיא להו: ארץ העמים, משום אוירא גזרו עליה,
או דילמא משום גושא גזרו עליה?
2.
נסיון לפשוט ממשנתנו:
ת"ש: ומזה בשלישי ובשביעי; ואי אמרת משום אוירא, הזאה למה לי? אלא לאו משום גושא.
3.
דחיית נסיון ההוכחה:
לא, לעולם אימא לך: משום אוירא, וכי קתני - אשארא.
3.1
סיוע מסברא להסבר בסעיף 3:
הכי נמי מסתברא, מדקתני: וכלים הנוגעים במת, הני כלים בני הזאה אינון? אלא שמע מינה, אשארא.
עד כאן משמע שמסקנת הגמרא היא "משום אוירא".
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נה עמוד א
4.
הגמרא רוצה לתלות את שני צדדי ה"איבעיא" - לעיל בסעיף 1 - במחלוקת תנאים.
לימא כתנאי: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל - רבי מטמא, ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר;
מאי לאו רבי סבר: משום אוירא, ור' יוסי בר' יהודה סבר: משום גושא!
"שידה תיבה ומגדל" - בגלל גודלם - הם חוצצים מהקרקע בארץ העמים ולא נטמאים [לא הם ולא תכולתם]. ואם "רבי" מטמא מוכח שהוא סובר שמי שנכנס לארץ העמים נטמא "משום אוירא". ורבי יוסי ברבי יהודה [בנו של רבי יהודה בר אילעי] סובר שמי שנכנס באופן כזה לארץ העמים - טהור, כי הוא סובר שגזרו טומאה על ארץ העמים "משום גושא" - נגיעה באדמת ארץ העמים.
5.
הגמרא דוחה את הקשר למחלוקת הנ"ל:
לא, דכולי עלמא משום גושא
מר סבר: אהל זרוק שמיה אהל,
ומר סבר: לא שמיה אהל.
אפשר לקבוע ששני התנאים בברייתא הנ"ל - בסעיף 4 - סוברים "משום גושא", ו"רבי" שמטמא - למרות שהשידה תיבה ומגדל חוצצים - סובר שבמקרה זה השידה תיבה ומגדל לא חוצצין מהקרקע כי "אהל זרוק לא שמיה אהל" - כיוון שהוא נייד.
6.
הגמרא מקשה מברייתא:
והתניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל - טמאה,
ואם היתה מונחת - טהורה!
לפי האמור לעיל - בסעיף 5 - צריך לומר שרבי יוסי ברבי יהודה סובר ש"אהל זרוק שמיה אהל" ואילו בברייתא משמע להיפך.
7.
הנחה אחרת:
אלא, דכולי עלמא משום אוירא,
שני התנאים בברייתא סוברים "משום אוירא"
לפי זה גם רבי יוסי ברבי יהודה צריך לפסוק שטמא
ומר סבר: כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן,
אלא מפני שטומאה כזאת לא שכיחא [לא מצויה] לכן לא גזרו על זה טומאה, ולכן - טהור.
7.1
ולפי רבי:
ומר סבר: אע"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן;
גזרו גם במקרה כזה.
7.2
הערה מרכזית: הראשונים והאחרונים דנים בהרחבה בביטוי "אלא" שבסעיף 7 - שמשמע שהגמרא חוזרת בה מההסבר הקודם, ויש אומרים שהגירסא היא "איבעית אימא", כלומר הסבר אחר. ומה שהקשו - לעיל בסעיף 6 - איננו קושיה אלא להיפך - "סיוע".
8.
והתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל - טהור,
בקרון ובספינה ובאיסקריא - טמא.
הגמרא מביאה הוכחה ["והתניא" - בניחותא] להבחנה - שבסעיף 7 - שמתאימה לדעתו של רבי יוסי ברבי יהודה:
9.
ביאור אחר במחלוקת התנאים בברייתא - שבסעיף 4:
ואיבעית אימא: הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם פליגי;
ההנחה היא כבסעיף 5 - "משום גושא" - ולמרות שהוא בתוך השידה תיבה ומגדל בכל זאת חושש רבי שמא יוציא ראשו ורובו מחוץ לשידה תיבה ומגדל ויאהיל על אדמת ארץ העמים וייטמא.
10.
הגמרא מביאה ברייתא כסיוע לביאור בסעיף 9:
והתניא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל - טהור, עד שיוציא לשם ראשו או רובו.
משמע ש"רבי" חולק וסובר שאף יש לחשוש שמא יוציא את ראשו ורובו, ולכן גם אם לא הוציא - נטמא בטומאת ארץ העמים. אבל הבסיס הוא שגזרו טומאה על ארץ העמים "משום גושא".
11.
רמב"ם הלכות טומאת מת פרק יא הלכה ה:
המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה,
בים ובמקום שהים עולה בזעפו טהור משום נוגע בארץ העכו"ם וטמא משום אוירה,
הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל.
בפשטות משמע, שהרמב"ם פוסק כ"רבי" לפי ההסבר הראשון לעיל - בסעיף 5.
11.1
לא תמיד הרמב"ם מנמק את הלכותיו!
12.
ולפי מה שכתבנו לעיל בסעיף 7.1 יוצא, שהרמב"ם הכריע כ"לישנא קמא" ["לשון ראשון"] בסוגיה.
13.
אבל אין להוכיח מכאן שכך היא שיטתו של הרמב"ם תמיד להכריע כ"לשון ראשון", כי יתכן שכך הכריע כאן בגלל סוגיות נוספות בש"ס, כפי שמובא ב"כסף משנה":
14.
כסף משנה הלכות טומאת מת פרק יא הלכה ה:
... הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל וכו'. בפ"ק דגיטין דף ח' ע"ב) ובפרק בכל מערבין (דף ל':) פלוגתא ופסק כרבי מחבירו
כעיקרון יש לפסוק כ"רבי" נגד חברו, אבל עדיין לא ברור לפי איזה הסבר בסוגייתנו.
14.1
למעשה אין זה הסבר נוסף - לפי הערתנו הקודמת - אלא הסבר מחייב:
ועוד דבשילהי חגיגה דף כ"ה) מוקי סתם מתני' כרבי דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל ופירש ר"ש אהל מיטלטל ונזרק כזה לא שמיה אהל להפסיק בין אוירה:
כאן כבר מדובר בפירוש על "אהל זרוק" שהוא בסיס המחלוקת בין רבי וחברו בנושא שבסוגייתנו - ולפי ה"לשון ראשון".
14.2
במסכת חגיגה נאמר על המשנה שם בדף כה:
הא מני - רבי היא, דאמר: אהל זרוק לאו שמיה אהל.
ושם מדובר על "סתם משנה" שהיא כ"רבי" - ולכן הלכה כרבי.
14.3
מדוע צריך את ההוכחה מ"סתם משנה", הרי בין כך הכלל הוא שהלכה כרבי מחברו.
14.4
אולי כוונת ה"כסף משנה" לומר שמסוגייתנו לא ניתן להוכיח שהלכה כרבי לעניין "אהל זרוק" כי יש כמה לשונות בסוגייתנו בהסבר המחלוקת בברייתא. ולכן, מכך ש"סתם משנה" במסכת חגיגה היא כ"רבי" ולפי ה"לשון ראשון" בסוגייתו - לכן הרמב"ם כך פסק.
15.
האחרונים דנים בהרחבה בסוגייתנו. רבי חיים מבריסק מחדש כמה הגדרות חדשות וחשובות לענין טומאת אוויר וטומאת אהל [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים"].
