מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
כליו של לוקח ברשות מוכר
הגמ' דנה האם כליו של לוקח (=קונה) ברשות מוכר, קנה הלוקח או לא. ע"פ דברי הרשב"ם הספק במהות קנין חצר. האם הקנין תלוי בכלי בו נמצא החפץ ואז הקונה קנה, או שהוא תלוי בשאלה מי הבעלים של הקרקע בו נמצא החפץ, ובמקום שהוא בבעלות המוכר, לא קנה. הרב נפתלי טרופ (חידושי הגרנ"ט סי' קפה), מסביר שמוכרחים לומר שהמוכר נתן לו רשות להשתמש ברשות שלו, מפני שאם לא כן, מבחינת הלוקח רשות זו היא כמו רשות הרבים, שם הלכה היא שלא קנה. לדבריו יש לפרש את שאלת הגמרא במקרה שהמוכר נתן רשות לקונה להשתמש בחצר אך לא השאיל לו את גוף החצר, האם קנה או לא. הגמרא לא מכריעה, ולהלכה נפסק (שולחן ערוך חושן משפט סי' ר סעיף ג) שכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה.
בהמשך הסוגיה נאמר שאם המוכר אמר לקונה "זיל קני" – לך קנה, וכונתו שהמוכר מעונין שכליו של הקונה יקנו את החפץ, אזי בודאי שכליו קונים לו, והרשב"ם מסביר שהמוכר נחשב כמי שמשאיל את מקום הנחת כליו של הלוקח על מנת שיקנה בהם. הרא"ש (ב"ב ה, טו), כותב שאם המוכר אמר לקונה שיקנה בכליו, אזי כליו קונים, כי אז מדובר ב"כליו של לוקח ברשות לוקח וקונה לו". הטור (חושן משפט סי' ר), מביא את דברי אביו הרא"ש, ומוסיף בשם הרמ"ה, שהמוכר צריך לומר במפורש שהוא נותן לו את רשותו, שאז הוא מגלה את דעתו בבירור, אבל אם לא אמר בפירוש אז לא נעשה קנין, למרות שהמוכר נתן לו רשות. כך נפסק להלכה (שולחן ערוך שם). הרב יעקב מליסא (נתיבות המשפט סי' ר ס"ק ח), מסביר את דברי הרמ"ה, שכונתו היא שאם המוכר אומר לקונה במפורש שכליו יקנו, משמעות הדבר שהמוכר נחשב כמי שמשאיל לו את רשות חצירו, וגם את אויר החצר כולל גם את אויר הכלי, והמוכר מסלק את זכותו בקנינו, ונשארו כליו של הקונה לקנות לעצמו.
