טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים - טוואי המשי
"אהא נאה - נזיר. ודלמא אנאה לפניו במצות! כדתניא: זה אלי ואנוהו - אנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין נאים! אמר שמואל: שתפוס בשערו ואמר אנאה" (נזיר, ב ע"ב).
שם עברי: טוואי המשי שם באנגלית: Silkworm שם מדעי: Bombyx mori
נושא מרכזי: השיראין כאריג יוקרתי
לריכוז מאמרים על טוואי המשי וקישוריות הקש/י כאן.
השיראין כלומר אריגי משי או בגדים העשויים מהם מוזכרים בספרות חז"ל בעיקר סביב שני נושאים: הנושא הראשון הלכתי וקשור למעמדם בהשוואה לצמר ופשתים: "אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: השיראין פטורין מן הציצית" (מנחות, לט ע"ב). רש"י: "השיראין - מעיל של משי". העובדה שהמשי היה אריג יוצא דופן הציבה אותו בעמדה שונה וחייבה דיון מיוחד לגבי מעמדו לעניין שעטנז, ציצית וקבלת טומאה. לגבי קבלת טומאה אנו לומדים: "אמר אביי: האי תנא דבי רבי ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל. דתני דבי רבי ישמעאל: בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים, מניין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים נוצה של עזים והשירין והכלך והסריקין תלמוד לומר או בגד" (שבת, כז ע"א).
מאפיין נוסף של השיראין (שיראי) המשתמע מספרות חז"ל הוא היותם אריג יוקרתי ביותר. עובדה זו מסייעת לזהותם עם המשי שהיה האריג היקר ביותר בתקופה זו. את ספר התורה כרכו בשיראין לנוי מצווה. הברייתא המובאת בגמרא בשבת (קלג ע"ב) מרחיבה בתאור האופן בו יש לפאר ספר תורה: "דתניא: זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". בגדי שיראין היוו סמל למעמד גבוה כפי שאנו לומדים מספור המובא בגמרא בכתובות (סה ע"א): "דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל אתאי לקמיה דרב יוסף, א"ל: פסוק לי מזוני, פסק לה. פסוק לי חמרא, פסק לה. פסוק לי שיראי, אמר לה: שיראי למה? אמרה ליה: לך ולחברך ולחברורך"(1) (כתובות, סה ע"א). משאלתו של רב יוסף "שיראי למה" ניתן להסיק שמדובר בבגדים יקרים מאד ואילו מתשובת האלמנה ניתן ללמוד שבגדים אלו כיבדו את לובשיהם.
לא רק בגדי משי כיבדו את לובשיהם אלא אפילו עטיפת היד באריג זה: "תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה. ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה וכו'" (פסחים, נז ע"א). מפרש רש"י: "כריך ידיה בשיראי - וחציצה פוסלת בקדשים, דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד: דבזיון הוא". אמנם קיים כאן בזיון קודשים אך יששכר איש כפר ברקאי כיבד את עצמו בכריכת השיראין. השימוש בשיראין עשוי לכבד אפילו כאשר הם משמשים לקשירת קרבן: "לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא? רב הונא ורב חסדא, חד אמר: משום בזיון קדשים, וחד אמר: משום דמהלך בחוקי העמים. מאי בינייהו? איכא בינייהו דכפתיה בשיראי, אי נמי בהוצא דדהבא"(2) (תמיד, לא ע"ב). מפרש רש"י: "איכא בינייהו דכפתיה בשיראי - במילת משום בזיון קדשים ליכא משום חוקי העמים איכא". מספרת הגמרא (מגילה, כז ע"ב) על רב הונא: "רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה דרב, אמר ליה: מאי האי? - אמר ליה: לא הוה לי קידושא, ומשכנתיה להמיינאי, ואתאי ביה קידושא. אמר ליה: יהא רעוא דתיטום בשיראי. כי איכלל רבה בריה, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא, אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה, עד דאיטום בשיראי"(3). בסיפור זה לבוש המשי שימש כסמל לעושר וכבוד. באופן דומה משמשים השיראין כסמל בסיפור המובא בגמרא בקידושין (עג ע"א): "דרש ר' זירא במחוזא: גר מותר בממזרת, רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו. אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי! דרש רבא במחוזא: גר מותר בכהנת, טענוהו בשיראי וכו'"(4).
מקור נוסף המצביע על מעמדו המלכותי של המשי מופיע בגמרא בסנהדרין (פב ע"א): "זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא דהות שדיא בשערי ירושלים, והוה כתוב עילויה: זאת ועוד אחרת. קברה והדר נבוג, קברה והדר נבוג. אמר: האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה: קבורת חמור יקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים. אמר: מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי. שקלה כרכה בשיראי ואותביה בסיפטא וכו'"(5). בספור על בר הדיא "פותר החלומות" השיראים מוזכרים כחלק ממלתחת המלך: "אמר ליה: חזאי דנפל תכלא בכולה ידא, אמר ליה: נפל תכלא בכולהו שיראי. שמעי בי מלכא ואתיוה לריש טורזינא קא קטלי ליה. אמר להו: אנא אמאי? אייתו להאי דהוה ידע ולא אמר. אייתוהו לבר הדיא. אמרי ליה: אמטו זוזא דידך חרבו שיראי דמלכא וכו'"(6) (ברכות נו ע"א). מפרש רש"י: "שיראי דמלכא - מעילים של מלך".
בגלל מעמדם כאריג יקר משמשים השיראין בסוגיות רבות כדוגמה לנזקים שהיו כרוכים בקריעת אריגים. למשל אנו מוצאים בגמרא בכתובות (לא ע"א): "... המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו וכו'" או "רב אשי אמר: בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו" (כתובות, לא ע"א). במסכת בבא קמא (קיז ע"א): "... מעיקרא סברי כרבי אבין, דאמר רבי אבין: זרק חץ מתחילת ארבע ולבסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שהרי עקירה צורך הנחה היא, ומתחייב בנפשו וכו'". קריעת שיראים יקרים היוו מבחן לסבלנותו של רבה: "וכי הא דרבה בר רב הונא דרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח וכו'" (קידושין לב ע"א).
ערכם הכלכלי הגבוה גרם לספק אם יש צורך להעריכם לפני שמקדשים בהם אשה: "ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא. אי דאמר לה בכל דהו כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו, כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר: לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב יוסף אמר: צריכי שומא, כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה"(7) (קידושין, ז ע"ב). התוס' במקום מונה אותם בין חפצי ערך יקרים אלא שהם שונים בכך שמחירם ידוע במקצת:
"ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא, לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך, אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא, משום דלא סמכה דעתה. ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכו'".
כך פוסק יד המלך (הלכות אישות פרק ז'): "אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים, והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאוה להן, אם היו שוין חמשים, הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואינן צריכין שומא". וכתבו הכסף משנה והלח"מ בשם הר"ן (קידושין ג, ב): "דדוקא שיראים שהאשה חומדתן אבל שאר דברים צריכה שומא".
הגמרא בכתובות (לט ע"א) דנה בסיבה שבגללה אונס נקנס גם בתשלום צער בניגוד למפתה: "צער דמאי? אמר אבוה דשמואל: צער שחבטה על גבי קרקע. מתקיף לה רבי זירא: אלא מעתה, חבטה על גבי שיראין, הכי נמי דפטור וכו'". אמנם למסקנה נדחו דברי רבי זירא אך ניתן להסיק מהם שהשיראין הם אריגים רכים ולכן אין צער "חבטה". על רכותו של המשי ("השירין") נוכל ללמוד גם מהתוספתא (כלים, ב"ב, פ"ה הלכה י"א): "אלו הן העבין ואלו הן הדקין. כגון הבורסין והברתסין הפמליאות והחמילות והלבדין והסנסיו הן העבין, השירין והסורקין והכולך והפיליון של ראש אין בהן משום שלשה על שלשה אבל יש בהן שלש על שלש".
 |
|
 |
|
משי גולמי – ניתן לראות בו את הברק הטבעי מקור: |
|
כריכת סיבי פקעות טוואי המשי בתאילנד צילם: WPPilot |
הרחבה
השיראים מזוהים עם בד המשי שאכן היה יקר מאד בעת העתיקה. גם בימינו המשי הטבעי נחשב לבד יקר אלא שקם לו מתחרה בדמות המשי הסינטטי. למשי יש ברק מיוחד והוא נעים מאד למגע. חומר הגלם של בד המשי הוא קורים חלבוניים המופרשים על ידי זחל פרפר הנקרא טוואי המשי שהוא חרק בעל גילגול מלא. טואי המשי הוא פרפר מבויית ולא ניתן למצוא יותר את מין זה בטבע. כיום, ויותר מכך בעת העתיקה, התקיימה תעשייה ענפה סביב פרפר זה. הזחל ניזון על עלי תות ולכן במקביל להפצתו של טואי המשי בעולם הופץ גם מזונו – התות.
לקראת התגלמותו טווה הזחל פקעת ובתוכה הוא מתגלם. הפקעת מעניקה לגולם הגנה מפני פגעי הסביבה ומפני טורפים. הקורים מהם בנוייה הפקעת הם למעשה קור בודד, בדרך כלל, באורך 500-600 מטר (ועד 1500 מ'). לאחר סיום תהליך ההתגלמות משרים את הפקעות במים רותחים על מנת להמית את הגלמים ובכך למנוע את בקיעתם משום שבעת הבקיעה הפרפר מכרסם פתח יציאה בפקעת וכך מנתק את החוט הארוך הבונה אותה לקטעים רבים. על מנת לייצר חוטים מחברים יחד קצוות של כמה קורים (פקעות) וטווים אותם יחד.
אגב דיון בגמרא (שבת, כ ע"ב) וברש"י סביב זיהוי הכלך אנו לומדים על מקורו של המשי ועל כך שהוא הובא ממרחקים: "ולא בכלך. אמר שמואל: שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרי לי כולכא שמיה. רב יצחק בר זעירא אמר: גושקרא". מפרש רש"י: "גושקרא - פסולת של משי העשוי ככובעים, והוא בית התולעת, וקורין לו פולויי"ל ונופצים אותו, וטווהו ועושה ממנו בגד, ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת, ואין השלהבת עומדת במקומה. גושקרא - על שם פסולת, וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין (נו, ב)". ד"ר משה קטן מפרש ב"אוצר לעזי רש"י" שפולויי"ל היא פסולת של משי גולמי. לדעתו חומר זה הוא חלקה החיצוני של פקעת גולם טואי המשי. "בית התולעת" שרש"י מזכיר הוא ללא ספק פקעת גולם טואי המשי.
בהמשך הסוגיה נאמר: "רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא, חזייה דהוה לביש מטכסא. אמר ליה רבין לאביי: היינו כלך דתנן. אמר ליה: אנן שירא פרנדא קרינן ליה. מיתיבי: השיראים והכלך והסיריקין חייבין בציצית? תיובתא. איבעית אימא: שירא לחוד ושירא פרנדא לחוד". מפרש רש"י: מטכסא - לבוש העשוי מאותו כלך. שיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי. סיריקין - עשוי מן המשי הרך המתפצל, ומצוי במשי, וקורין לו במקומנו יד"ש (לדעת ד"ר קטן הפירוש של המילה יד"ש הוא פסולת). מסתבר מתוך מהלך הסוגיה שקיימים סוגים שונים של משי בעלי שמות שונים הנבדלים באיכותם. השיראים הם האיכותיים ביותר ומיוצרים מהחלק העיקרי של הפקעת.
הכרת ההיסטוריה של ייצור המשי עשוייה להאיר באור שונה דברים המובאים בבית יוסף (יו"ד סימן רצ"ח):
"... ומ"ש ואע"פ שמן התורה אין כלאים אלא בצמר ופשתים, חכמים אסרו משי עם צמר וכו', וכן אסרו כלך עם פשתן וכו'. משנה בפרק בתרא דכלאים (מ"ב) השיראים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים מפני מראית העין ... וגם ר"ש כתב אין לאסור אותן לולאות שמשימין בסרבל שהן של משי דהיינו שיראים דעל כרחך אותן בגדים של משי אין זה שיראים שבתלמוד, שהרי מצויים בינינו הרבה ושיראים אינם מצויים כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת כ:) ובשילהי סוטה (מח:) וכן כתב סמ"ג (לאוין רפג דף פ ע"ד)".
הר"ש מתיר להשתמש במשי יחד עם צמר משום שלדעתו אין זה המשי (שיראים) שנאסר בתלמוד. הוא מוכיח שמדובר בסיבים מסוג אחר משום שהם נפוצים לעומת השיראים שהיו בזמן התלמוד שהיו נדירים. לענ"ד ההבדל בתפוצה יכול היה לנבוע מגורם אחר לחלוטין והוא תפוצת המשי בתקופות השונות. השימוש במשי עתיק יומין ותחילתו בסין כבר אלפי שנים לפני הספירה. עדויות כתובות מעידות על השימוש במשי בשנת 3,000 לפני הספירה. הסחר במשי הלך והתפשט לאסיה ולאחר מכן לאפריקה ואירופה באמצעות "דרך המשי". לדוגמה לאחר כיבוש מצרים על ידי האימפריה הרומית, בשנת 30 לפנה"ס, החל להתפתח מסחר בין רומא לבין הודו, דרום מזרח אסיה, וסין וברומא התעורר ביקוש רב למשי סיני. אגב, הרומאים האמינו שמקור המשי הוא בעלי עצים כפי שכתב המלומד הרומאי פליניוס הזקן (23 - 79 לספירה). רק בשנת 550 לספירה, מועד שהוא ללא ספק לאחר תום תקופת התלמוד, הגיע סוד הייצור לאירופה ומאז התפתח ייצור המשי בחלקים הדרומיים של אירופה. ייתכן מאד שהחל מתקופה זו, הפך המשי להיות זול ונפוץ יותר. כך ניתן להבין את הסתירה לכאורה בין דברי הגמרא ומה שהיה מוכר
(1) פירוש: דְּבֵיתְהוּ [אשתו] של רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ [בנו] של רַב מְנַשְׁיָא מֵהעיר דְּוִיל אֲתַאי לְקַמֵּיהּ [באה לפני] רַב יוֹסֵף. אָמְרָה לֵיהּ [לו]: פְּסוֹק לִי מְזוֹנֵי [מזונות] מנכסי בעלי! פָּסַק לָהּ. אמרה לו: פְּסוֹק לִי חַמְרָא [יין]! פָּסַק לָהּ. הוסיפה ואמרה: פְּסוֹק לִי שִׁירָאֵי [כלי משי]! אָמַר לָהּ: שִׁירָאֵי לָמָּה לך? אָמְרָה לֵיהּ [לו]: לְךָ וּלְחַבְרָךְ וּלְחַבְרוּרָךְ [ולחברי חבריך], שגם אחרי שהתאלמנתי איני צריכה להתבזות ממך ומחבריך".
(2) פירוש: שנינו בתחילת משנתנו כי לא היו כופתין את הטלה, ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ונמסר כי נחלקו בכך רב הונא ורב חסדא, חד [אחד מהם] אמר: אין כופתים את הטלה משום בזיון קדשים שיש בדבר. וחד [ואחד מהם] אמר: אין כופתים את הטלה משום שכך נוהגים הגויים, והעושה כן הריהו מהלך בחוקי העמים שאסרה התורה ("ובחוקותיהם לא תלכו", ויקרא יח, ג). ודנים, מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהן]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל להלכה ביניהן] במקרה דכפתיה בשיראי [שכפתו את הקרבן בשיראין, בבגד משי], שלדעה שהוא משום בזיון קדשים באופן זה, כשהכפיתה נעשית בבגד כה יקר, אין בכך משום בזיון קדשים. ואילו לדעה כי הוא משום הליכה בחוקות הגויים אף באופן זה יש משום הליכה בחוקות הגויים. אי נמי [או גם כן] באופן הבא יש ביניהן אותו הבדל להלכה כאשר כופתים את הקרבן (בהוצא) [בחוטא] דדהבא [בחוט של זהב], שמשום בזיון קדשים אין בדבר, ואולם משום הליכה בחוקות הגויים יש בו.
(3) פירוש: מסופר: רב הונא הוה אסר ריתא וקאי קמיה [היה חגור בקש ועומד לפני] רב, אמר ליה [לו] רב: מאי האי [מה זה]? מדוע לבוש אתה כך? אמר לו: לא הוה [היה] לי יין קידושא, ומשכנתיה להמיינאי ואתאי ביה קידושא [לקידוש, ומישכנתי את חגורתי והבאתי בה, במחירה, יין לקידוש]. אמר ליה [לו] רב: יהא רעוא דתיטום בשיראי [יהי רצון שבזכות מצוה זו תהיה טמון ומכוסה בתוך משי]. ומספרים: כי איכלל [כאשר התחתן] רבא בריה [בנו] של רב הונא, רב הונא איניש גוצא הוה, גנא אפוריא [אדם נמוך היה ושוכב היה על מיטה], וכיון שהיה נמוך לא שמו לב שהוא שוכב במיטה. אתיין בנתיה וכלתיה שלחן ושדיין מנייהו עליה עד דאיטום בשיראי [באו בנותיו וכלותיו פשטו את בגדיהן והשליכו עליו עד שהתכסה כולו במשי] שזכה לעושר, ונתקיימה בו ברכתו של רב כלשונה.
(4) פירוש: דרש ר' זירא במחוזא: גר מותר בממזרת. רגמוהו כולי עלמא באתרוגייהו [כל העם באתרוגיהם] שהיו שם גרים רבים שנעלבו מדבריו, שנראה מהם שהגרים אינם נחשבים כקהל ה'. אמר רבא: מי איכא דדריש מילתא כי האי בדוכתא דשכיחי גיורי [האם יש אדם שידרוש דבר כזה במקום שמצויים בו גרים] וכיצד לא נזהר בדבריו? דרש רבא עצמו במחוזא כדי לתקן את הדבר: גר מותר בכהנת. טענוהו בשיראי [נשאו אותו על משי] משום שהעלה את כבודם של הגרים.
(5) פירוש: זְקֵינוֹ (סבו) של ר' פְּרִידָא והוא ר' חייא בר אבויה אַשְׁכַּח הַהוּא גּוּלְגַּלְתָּא דַּהֲוַת שַׁדְיָא [מצא גולגולת אחת שהיתה מושלכת] בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲוָה [והיה] כָּתוּב עִילָּוֵיהּ [עליה] "זאת וְעוֹד אַחֶרֶת". קְבָרָהּ וַהֲדַר נַבוּג [וחזרה ובצבצה], קְבָרָהּ שוב וַהֲדַר נַבוּג [וחזרה ובצבצה]. אָמַר: הַאי גּוּלְגַּלְתָּא [זאת הגולגולת] שֶׁל יְהוֹיָקִים היא דִּכְתִיב בֵּיהּ [שנאמר בו] "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם" (ירמיה כב, יט), שלא ישכון וינוח בקברו. אָמַר: בכל זאת מַלְכָּא [מלך] הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְבַזּוּיֵי [ואין דרך ארץ לבזותו]. שְׁקָלָהּ [לקחהּ] לגולגולת זו, כְּרָכָהּ בְּשִׁירָאֵי [במשי] וְאוֹתְבֵיהּ בְּסִיפְטָא [והניחה בתוך תיבה].
(6) פירוש: ועוד אמר ליה [לו] השומר: חזאי [ראיתי] שנפל, כלומר, אוכלת תכלא בכולא ידא [תולעת את כל ידי]. אמר ליה [לו] בר הדיא: נפל (יאכלו) תכלא בכולהו שיראי [התולעים את כל המשי]. שמעי בי מלכא, ואתיוה לריש טורזינא קא קטלי ליה [שמעו בית המלך, והביאו את שומר הבגדים להרוג אותו]. אמר להו [להם]: אנא אמאי [אני, מדוע]? אייתו להאי דהוה ידע [הביאו את זה שהיה יודע] ולא אמר. אייתוהו [הביאוהו] את בר הדיא, אמרי ליה [אמרו לו]: אמטו זוזא דידך חרבו [בגלל הזוז שלך התקלקלו].
(7) פירוש: מסופר, ההוא גברא דאקדיש בשיראי [מעשה באדם אחד שקידש אשה בבגדי משי], רבה אמר: לא צריכי שומא [אינם צריכים הערכה] לפני נתינתם, שבודאי שווים הם יותר מפרוטה. רב יוסף אמר: צריכי שומא [צריכים הערכה] וכיון שלא העריכום קודם נתינתם אין הקידושין תופשים. ומעירים: אי [אם] שאמר לה בכל דהו [שהוא], כלומר, שהוא מקדש אותה בשיראין אלה בלי לקבוע להם ערך, כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא [הכל אינם חולקים שאינם צריכים הערכה], שהרי ודאי שווים יותר מפרוטה. ומצד שני אי [אם] שאמר לה שהם שווים "חמשין" [חמישים] דינר ולא שוו חמשין [ואינם שווים חמישים] הא לא שוו [הרי אינם שווים] ואין כאן קידושין לדעת הכל.
לעיון נוסף:
ז. עמר וא. שוויקי, במה מדליקין, תשס"ג, מכון "ארץ חפץ" (עמ' 43-44). הרחבה בזיהוי הכלך וההבדלים בינו לבין המשי.
לעיון נוסף:
על מחזור החיים של טוואי המשי ראו במאמר "ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
