הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
כתרה של תורה
נדרים סב ע"ב
בשיעור זה ברצוננו לדון בשאלה של מימון תלמידי חכמים. האם מותר לאדם ללמוד תורה ולבקש מהציבור שכר על כך, או שיש בכך איסור של שימוש בכתרה של תורה? מצד אחד, אנחנו יודעים שאסור להשתמש בכתרה של תורה לשימוש פרטי, אך מצד שני נאמר בפרשתנו שצריך לדבוק בה':
1. דברים פרק יג, פסוק ה
אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.
ואומרים חז"ל שאי אפשר להתדבק בשכינה, אבל מה שאפשר לעשות הוא להידבק בתלמידי חכמים ע"י שנותנים להם מתנות ומשיאים להם את בנותיהם:
2. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד ב
"ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום" - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: "כי ה' א-להיך אש אוכלה"! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: "לאהבה את ה' א-להיך ולדבקה בו" - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
כדי ליישב את הדברים נפתח בגמרא שאותה למדנו השבוע בדף היומי.
המשנה דנה באדם שאמר שהוא נודר עד סוף עונת הבציר, ומגיעה למסקנה שאם לאחר הבציר נשארים ענבים על העצים הם נחשבים הפקר, וזה כבר לא נחשב עונת הבציר. במסגרת אותו עניין מספרת הגמרא על ר' טרפון שלקח ענבים בשלב ההוא ואכל, אך כמעט שילם על כך בחייו:
3. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סב עמוד א
ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל, אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא, אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא, שבקיה וערק. אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר: 'ובאו בה פריצים וחיללוה' - כיון שפרצום נעשו חול, נעקר מן העולם, דכתיב: 'בה בליליא קטיל בלשצר', המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם - על אחת כמה וכמה. ורבי טרפון, כיון דכי אכיל דהוקפלו רוב המקצועות הוה, אמאי צעריה ההוא גברא? משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא, וכיון דאשכחיה לר' טרפון, סבר היינו דגנבן. אי הכי, אמאי ציער נפשיה? משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסו בדמים. תניא: 'לאהבה את ה' א-לוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' - שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר: 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך', ואומר: 'דרכיה דרכי נועם', ואומר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול - נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה - על אחת כמה וכמה.
מעניין שלסיפור הזה יש מקבילה בתלמוד הירושלמי, ושם הסיפור קצת שונה:
4. תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ד הלכה ב
רבי טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי חמוניה סנטירי' ושורון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר לון בחייכון אמרון גו בייתיה דטרפון עתדין ליה תכריכין כד שמעון כן אישתטחון על אפיהון אמרין ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלי הוינא שרי לכון על קדמייא באילין תרתין מלייא נהג רבי טרפון כבית שמאי וסכין בהדא ובקרית שמע רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל כל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואומר אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה
על פי הגרסה של התלמוד הירושלמי היה זה השדה של ר' טרפון עצמו, אבל הוא ירד לשם בתחפושת כדי שלא יזהו אותו. הסיבה היא שר' טרפון היה חושש לדעתם של בית שמאי (כפי שעשה גם בעניין קריאת שמע), אשר סוברים שאסור להחזיק טובה לבעל השדה בשמיטה, ולכן עדיף שבעל השדה (או השומרים, במקרה הזה) כלל לא ידעו מי הוא זה שנכנס לאכול בשדה. השומרים שלו כנראה לא היו שותפים לדעתו, והם רצו לדעת מי הוא זה שאוכל בשדה והיכו אותו כדי שיגלה להם.
מעניין לציין הערה של ר' שמחה שטטנר בפירושו 'שמחת תורה' על הירושלמי שאומר שיש ללמוד מכאן שאסור להשתמש בכתרה של תורה אפילו כשזה יגרום לעשיית איסור, כגון כאן - שהרי ר' טרפון הצטער על כך שהוא לא פיצה אותם בכסף, למרות שבשביעית ודאי אסור לשלם כדי לאכול את הפירות!
העקרון הזה, שלא להשתמש בכתרה של תורה, מופיע בפרקי אבות בשתי משניות, וזו דוגמא נדירה מאוד לכך שמשנה אחת מצטטת משנה אחרת. ראשית, אומר הלל (שהיה, כידוע, חוטב עצים לפרנסתו) את הדברים:
5. משנה מסכת אבות פרק א משנה יג
הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב ודישתמש בתגא חלף:
מספר דורות אחר-כך אמר זאת ר' צדוק - אביו של ר' אלעזר ברבי צדוק שאמר את הדברים בסוגייתנו במסכת נדרים:
6. משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה
רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:
סיפור נוסף מספרת הגמרא בעניין זה, והוא הסיפור על פתיחת האוצרות בשנות הבצורת:
7. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א
רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? א"ל: פרנסני ככלב וכעורב , פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל.
ע"פ הדברים האלה גם רבי יהודה הנשיא למד מתלמידו שאין לאדם ליהנות מכתרה של תורה. הרמב"ם, בפירושו למשנה השניה שציטטנו מפרקי אבות, אומר דברים חריפים מאוד, שהקימו עליו (והוא ידע שזה יקרה) מתנגדים רבים:
8. רמב"ם פיהמש"נ אבות ד, ז
כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.
דע שזה אמר 'לא תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים והשגו את בני אדם בהטעאה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה, ולא רגליים להישען עליהם כלל. כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרובות והמכובדות ולא לראשי גלויות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם כיון שהתורה מנעתו מכך. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו...
וחנניה בן דוסא אשר מכריזים 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב לשבת לערב שבת' ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם, ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים... וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחים ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקנים באים בימים עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דבר אלא לקבל...
ולמה לי להאריך בענין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים ובכל יום שהיה מבקרו היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים...
ופתח רבינו הקדוש עליו השלום אוצרות חטים בשנת רעבון ואמר 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו ובתנאי שיהא תלמיד חכמים'...
ושני מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בענין זה.
אבל הדבר שהתירתו התורה לתלמידי חכמים הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן כרצונו אם ירצה, והעושה כן יש לו שכר על כך, וזהו מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, וכן למכור סחורתם בתחלה לכל הנמכרים ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח, כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן ומעשרות ללוי כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד ואף אל פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדין אותו. וכן פטרה התורה כל תלמידי החכמים מכל החובות המממשליות כגון המגביות והארנוניות ומסים המיוחדים על האדם, והוא נקרא כסף גולגולתא ומשלמים אותם עליהם הקהל...
דברים אלו של הרמב"ם, כידוע, הם שהנחו אותו גם בחייו, כשהוא לא בחר להתפרנס מהיותו רב קהילה או דיין, אלא היה רופא לסולטן המצרי. (והגם שאחיו תמך בו תקופה מסויימת, זה היה במסגרת הסכמה בין אחים ולא כחובה בגלל שהרמב"ם למד תורה). וכך פוסק הרמב"ם גם בספר ההלכה שלו, במשנה תורה:
9. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות י-יא
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.
אבל, כאמור, הרמב"ם ידע שבכך הוא חולק על גדולי הרבנים שהיו לפניו ובזמנו. בסופו של דבר מסתבר שלא התקבלה דעתו של הרמב"ם בקרב רוב פוסקי ההלכה, וכפי שכתב גם ר' יוסף קארו בפירושו למשנה תורה:
10. כסף משנה (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת), תלמוד תורה ג, י
רבינו ז"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דמסכת אבות על ההסתפקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כולם היו עושים כן, וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת לימודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנים אלא למפורסמים שבהם, או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה, אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם, התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים? גם מה שהביא ראיה מר' חנינא בן דוסא אינה ראיה, שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו, כמוזכר בתעניות, אבל הוא ז"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה. ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה, אבל שלא באיסור. וקרנא שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים -אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול. ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש"י ז"ל שהיה דולה להשקות שדותיו, ובזה אין גנאי, גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו 'רב יוסף איעסק בריחייא, רב ששת בכשורי. אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה'. וכבר נזהר רש"י ז"ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו, הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים, כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא, ואיך היה נושא קורות וא"כ על כרחך יש לומר כרש"י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום...
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו. ואם תספיקנו - מוטב, ואם לא תספיקנו - יטול הספקתו מהציבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב 'כל המשים על לבו' והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה.
ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה, קיי"ל "כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג". וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור.
וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.
קדם לר' יוסף קארו בכמאתיים שנה ר' שמעון בן צמח, שהוא כנראה הראשון שתקף את גישתו של הרמב"ם בעזרת אותן מקורות שהביא הרמב"ם, וחיזק את המנהג לקבל תמיכה מידי הציבור. וכך כותב התשב"ץ:
11. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בן צמח, המאה ה-,14 אלג'יר) חלק א סי' קמב-קמח
לפי שראיתי הרבה בני אדם מגמגמין על מה שנהגו בכל קהילות ישראל בכל הדורות לתת פרס לחכמיהם ונתלים בזה במ"ש בזה הענין הרמב"ם ז"ל בפירושיו למסכת אבות, על כן אחקור בזה הענין כאשר יראוני מן השמים ומהגמ' וממקומות אחרים אם הדבר הזה רשות או מצוה או חובה או יש שם נדנוד עבירה ואני בטוח בכוחן של ראשונים שנהגו לעצמן היתר בדבר זה שלא אכשל בדבר הלכה ושיתבררו ושיתלבנו הדברים בענין הספק הזה:
ואומר כי חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עָניים ושינהגו בהם כבוד...
עוד יש צד אחד של חיוב והוא שהצבור חייבים לפטור אותם מכל מסים ותשחורות ומיני ארנוניות והמחייבן בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים...
עוד יש צד שלישי בענין זה אבל אינו דבר של חובה כראשונים אבל יש בהם מצוה גדולה המקיימה מובטח לו שיטול שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר הרבה והוא מ"ש בפ' בתרא דכתובות ..."ואתם הדבקים בה' א-לוקיכם" - וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' א-לוקיך אש אוכלה הוא"! אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה... וגם החכמים אין גנאי להם לקבל מהם הנאה אלא מיהו אם רצו החכמים למנוע עצמם שלא לקבל הנאה משום אדם יש בזה צד חסידות. ויש בזה צד שאין ראוי למנוע עצמם מזה והכל לפי הענין ושיהיו כל מעשיהם לשם שמים...
עוד יש צד רביעי ואינו דבר שיש בו חובה או מצוה אלא דבר הרשות והוא כולל כל המצות והוא ליטול שכר המצוה או הלמוד או הדין...
הילכך כל מי שמלאכתו מלאכת שמים ותורתו אומנותו וכל עסקו בתורה והגיע להוראות והוא חשוב בדורו למנותו פרנס ודיין ומורה הוראה ודורש ברבים הוא ראוי לכל מה שפירשנו למעלה. מיהו דוקא כל זמן שהוא עוסק בתורה ואין לו עסק בדברים בטלים... וכן נמי אם מעשיו מקולקלים ואין בו יראת שמים אינו ראוי לכבוד...
ואחר שנתפרש כל זה יש לנו לחוש לדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בזה הענין במס' אבות בפ' בן זומא לפי שספריו נפלו ביד כל אדם וילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא ואם יש מלין להשיב האמת יראה לנו דרכו וזכות הראשונים תסייע כי מהנראה שהוא הפריז על מדותיו והטעה כל הגאונים והרבנים ז"ל אשר היו לפניו ובזמנו ומתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות עד שקראם משוגעים. אויל הנביא משוגע איש הרוח. ואם הוא ז"ל עזרו המזל להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו מפני רפואתו וחכמתו ולא נצרך ליטול פרס מהקהלות מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא באו לידי מדה זו הימותו ברעב או יתבזו מכבודם או יפרקו עול התורה מעל צוארם? אין זאת כונת התורה והמצות והתלמוד.
...וענין ההשתמשות בכתרה של תורה שהוא אסור הוא על שני פנים. האחד מי שעוסק בתורה שלא לשמה ותחלת התעסקותו בה לא היתה אלא כדי לעשות ממנה אומנות לחיות והרי זה משתמש בכתרה של תורה לצרכו לא לצרכה והרי הוא עושה כתר הקדש תשמיש של חול ולא הפריש בינו ובין קרדום שהוא משתמש בו... אבל אם אחר שזכה לכתרה של תורה הוא מתכבד ומתגדל בו אין זה בכלל משתמש בכתרה של תורה אבל הוא משתמש לכתרה של תורה שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא לא אמרו ע"מ שלא תטול כבוד והרי העטרה והקרדום שוים בענין זה...
והשני הוא מי שפורע חובו או מסלק תביעותו מעליו בכתרה של תורה שכיון שאין זה מחוק התורה ולא חיוב שהטילה בו התורה שיפטרו בני אדם לחכמים מתביעותיהם והוא רוצה לפטור עצמו מתביעה בכבודה של תורה הרי זלזל בכבודה של תורה ופרע בו חובו או סלק שכנגדו מעליו בה וזהו ענין ר' טרפון שאותו איש שחשב שגנב לו הפירות סלק תביעתו מעליו כשאמר לו אוי לו לטרפון שזה הורגו שכששמע כך עזבו והרי ר' טרפון נשתמש בכתר של תורתו בסלוק תביעה זו מעליו ואפ"ה אמרינן התם שאלמלא שר"ט היה עשיר גדול היה מותר דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה שנ' ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכן נמי אם רוצה לסלק מעליו חיוב שהתורה פטרתו ממנו מפני כבוד תורתו כמו המסים והארנוניו' מותר זהו מה שנראה לי בפירוש ענין זה ודברים מפורשים הם נתגלו לי בזכותם של הראשונים ז"ל שנהגו בזה היתר בעצמם:
דבריו של הרשב"ץ יובנו יותר כשרואים את הרקע ההסטורי שבעקבותיו הוא כתב את הדברים, כפי שהוא עצמו מעיד בפירושו לפרקי אבות. קודם הוא מאריך להסביר את דברי הרמב"ם והמקורות השונים בעניין זה, ובסוף הוא מסכם כך:
12. מגן אבות (ר' שמעון בן צמח, חי במאה ה-14 באלג'יר) פרק ד משנה ה
...מכל אלו המעשים נראה שאדם חשוב וציבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה, שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות, זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי ציבור, אבל אין איסור בדבר, כמו שנראה מאלו המעשים.
ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהציבור להתמנות רב ודיין עליהם. ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אצל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו וידוע הוא כי תכלית שמושינו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש, כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום, אבל בעוון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ואל נבוא לידי אונס, ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותנו ויום ולילה לא ישבות. ואילו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מידה זו, אבל היא גרועה מאוד, ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית לי חיויא חבלה מדחיל ליה...
לסיכום: ראוי ורצוי להתפרנס ממלאכה ולא מלימוד תורה, וודאי שאין לאדם לקבוע מראש שכל חייו הוא יתפרנס מן התורה, אבל גם הרבנים המקבלים שכר על תורתם, לאחר שרכשו השכלה נוספת, יש להם על מי לסמוך.
