הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אלא מהא ליכא למשמע מיניה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים עב ע"א
ת"ש: אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב?
בזמן שלא שמע הבעל,
או שמע והפר,
או שמע ושתק ומת בו ביום;
ואי אמרת גירושין כשתיקה דמו, ליתני נמי או שמע וגירש,
מדלא תני הכי, ש"מ: גירושין כהקמה דמו.
אימא סיפא:
אבל אם שמע וקיים,
או שמע ושתק ומת ביום של אחריו - אין יכול להפר;
ואי אמרת גירושין כהקמה דמו, ליתני ואם שמע וגירש,
אלא מדלא קתני הכי, ש"מ: גירושין כשתיקה דמו!
אלא מהא ליכא למשמע מיניה,
אי רישא דוקא - נסיב סיפא משום רישא,
אי סיפא דוקא - נסיב רישא משום סיפא.
1.
הביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מיניה" - 24 מופעים בש"ס. ברוב מוחלט של המקרים מדובר על דיוק מהרישא שסותר לגמרי את הדיוק מהסיפא של משנה/ברייתא.
2.
גם בסוגייתנו שני הדיוקים הם מהרישא ומהסיפא במשנתנו.
3.
בכל שאר המופעים בש"ס הדיון בגמרא מסתיים במשפט "אלא מהא ליכא למשמע מיניה"
אבל בסוגייתנו יש תוספת:
אי רישא דוקא - נסיב סיפא משום רישא,
אי סיפא דוקא - נסיב רישא משום סיפא.
4.
נראה שלא בכל המופעים בש"ס מתאים לומר את המשפטים הנ"ל. אבל גם אם כן, הרי שיתכן לומר כאן "לשון נדרים משונה", למרות שהביטוי הזה הובא גם במסכת נדרים דף ס.
5.
מפני כמה יסודות חשובים אני מצרף ו"משפץ" מה שכתבתי על מסכת זבחים דף פט:
המיספור - בהתאם לסוגייתנו - מסכת נדרים דף עב:
6.
בגמרא:
איברי עולה כו'. ואמאי? מתנה קמייתא דמכפרה תיקדום והנך לא! אמר רבינא: הכא בחטאת הלוים עסקינן, ואע"ג דכי עולה דמי, קאמר רחמנא היא תיקדים. במערבא אמרי: הואיל והתחיל במתנות גומר.
איבעיא להו: דם חטאת ואיברי עולה, איזה מהן קודם? דם חטאת קודם מפני שמרצה, או דילמא איברי עולה קודמין מפני שהן כליל לאישים?
תא שמע: דם חטאת קודם לדם עולה; לדם עולה הוא דקדים, לאיברי עולה לא קדים.
אדרבה, מסיפא: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת; לאימורי חטאת הוא דקדים, לדם חטאת לא קדים!
אלא מהא ליכא למשמע מינה.
כאשר עורכים דיוק מהרישא ולעומתו עורכים דיוק מהסיפא ונוצרת סתירה. בדרך כלל התרוץ הוא או שהרישא או שהסיפא מדוייקים יותר והחלק השני [הרישא או הסיפא] אין לדייק ממנו.
בסוגייתנו, לאור הסתירה הנ"ל, מסכמת הגמרא "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
6.1
עד כאן אין חידוש מעבר לכל מה שכתבנו בכל הסעיפים הקודמים.
7.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ב:
וכיצד סידור הקרבתן, מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף יום טוב, שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה.
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ט:
שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו. משנה בזבחים ר"פ כל התדיר (זבחים דף פ"ט). ומ"ש וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. שם במשנה. ומ"ש היה לפניו תדיר ומקודש וכו', שם (זבחים דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים
ופירש"י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה:
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ה:
דם החטאת קודם לדם העולה מפני שדם החטאת מכפר, איברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהעולה כולה לאשים, דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים, וכן דם עולה ואימורי חטאת או דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים.
כסף משנה הלכות תמידין ומוספין פרק ט:
הלכה ה:
דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'. משנה שם זבחים (דף פ"ט):
דם חטאת ואיברי עולה וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא. ומ"ש דם העולה ודם אשם וכו'. בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש"מ. ולפ"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני:
8.
המשתמע מההלכות לעיל:
בגמרא יש כמה בעיות של "בעיא דלא איפשיטא", והגמרא נשארה בספק. הרמב"ם הכריע בספק זה "אי זה שירצה – יקדים". בפשטות משמע שהכרעת הרמב"ם היא מדין הכרעה בספק. ומכיון שאין שום כלי הכרעתי שיכול לסייע בהכרעת הספק [כמו: חומרא, קולא, וכד'] לכן הרמב"ם קבע שיעשה מה שירצה!
9.
ה"שפת אמת" אומר [ראה דבריו גם ב"מתיבתא", הערה ח], שאין הכרעת הרמב"ם מדין ספק, אלא שזוהי הכרעת הגמרא עצמה. מכיון שהגמרא הראתה שניתן לדייק דין שונה מהרישא ומהסיפא, משמע שכך המשנה והגמרא פוסקים שניתן לעשות בצורה שיבחר, ויקדים מה שירצה.
10.
קשור רק בעקיפין לביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה" ולמסכת נדרים דף עב:
בבעיה השלישית שמופיעה בגמרא לא מופיע הלשון "אלא מהא ליכא למשמע מינה" אלא משמע שדם עולה קודם לדם אשם מכך שהגמרא דייקה והשתמשה בסגנון "דיקא נמי". מכאן ניתן להוכיח שהלשון "דיקא נמי" בא לומר שזוהי הכרעה [ולא רק דיוק]. ולכן ה"כסף משנה" מסביר שגם בבעיה השלישית הגמרא נשארת בספק, והרמב"ם לא גרס את הקטע בגמרא עם הביטוי "דיקא נמי".
10.1
הרמב"ם סובר בכל הבעיות בגמרא ש"אי זה שירצה – יקדים" ומכיון שכך הא מתייחס גם לבעיה האחרונה, משמע שהרמב"ם מכריע מדין ספק "רגיל", שהרי בבעיה האחרונה הגמרא לא השתמשה בביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
11.
ויש לעיין: האם כאשר הגמרא מסתפקת וקובעת "אלא מהא ליכא למשמע מינה" פירוש הדבר שלתנאים עצמם היה ספק או שמא רק לאמוראים יש ספק כיצד להכריע ואילו לתנאים היה הדין ברור אלא שלא הודיעו לנו מה הכרעתם [וראה על כך אצל "אגרות משה", כרך ח, אורח חיים, ה, עמוד קמח-קמט].
וכן ראה על ה"אגרות משה", "מאורות הדף היומי", גליון 845, מסכת נדרים דף עב. ושם אומר שאם לתנא היה ברור מהו הדיוק העיקרי במשנה ורק לנו לא ידוע הרי שלנו מותר לחפש מקור לפתור את הבעיה [מובא בסעיפים שרשמנו בסוף מאמר זה].
11.1
הנ"ל מתאים מאד לדברי המהרש"ל שכל "בעיא דלא איפשיטא" [לעומת "תיקו"] ניתן לפתור בדורות מאוחרים.
ויש להעיר, שלפי ה"שפת אמת" הנ"ל יוצא שמשמעות הביטוי היא, שהכרעת המשנה עצמה היא שניתן לעשות כפי שירצה, אם כן הוא כנראה מתייחס לביטוי הנ"ל שזוהי הכרעת התנאים עצמם. ראה להלן:
12.
מפאת חשיבות העניין נצטט את הדברים הבאים:
שו"ת אגרות
משה אורח חיים חלק ה סימן מג:
ז. ביאור למה שאיתא בגמ' הרבה פעמים מהא ליכא למשמע מינה, כשיש סתירה בין דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, אם הוא לומר שהתנא עצמו היה מסופק
ואולי המחבר היה מפרש גם כשאמרינן בגמ' מהא ליכא למשמע מינה כשקשו הדיוקים מרישא לסיפא באופן זה.
דהא במקום אחד נאמר בגמ' פירוש על מה שאמר מהא למשמע מינה בנדרים דף ע"ב ע"א, לענין פשיטות להבעיא בגירושין שגירש הארוס אם נתרוקנה רשותו לאב ויכול להפר נדריה, אם כשתיקה דמיא ונתרוקנה רשותו לאב, או כהקמה דמיא ואין האב יכול להפר.
שרצה למיפשט מרישא, דלא חשיב בנדרים שבמת הבעל נתרוקנה רשות לאב גם שמע הבעל וגירש, ש"מ דגירושין כהקמה דמי. והשיב שממה שבסיפא דלא נתרוקנה רשות לאב, נמי לא חשיב גירושין, שא"כ משמע דגירושין כשתיקה דמי, אלא מהא ליכא למשמע מיניה.
ומסיק הגמ' פירוש לזה, אי רישא דווקא ובגירושין לא נתרוקנה רשות לאב, נסיב סיפא משום רישא (דלא בעי למיתנא בסיפא גוונא חדתא אלא לאפוכינהו לגווני דרישא - ר"ן), אי סיפא דווקא, נסיב רישא משום סיפא.
אבל בדוכתי האחריני לא פירש בגמ' כלום ע"ז.
עד כאן מתאים לדברינו לעיל בסעיף 3.
13.
והטעם לזה דהתם הא מוכרח הברייתא בלא זה למיתני גם גירושין ולפרש הדין אם נתרוקנה רשות לאב אם לאו, דהא מפורש בכמה מקומות דאין דרך משניות וברייתות לשייר חדא, והכא רק חדא שייר.
שלכן אם היה מיתני רק חדא בבא כגון הרישא לבדה, שהיה חושב רק אלו שנתרוקנה רשות לאב, היתה ראייה ברורה ומוכרחת שגירושין כהקמה דמי.
שלכן הוצרך לתרץ מה שלא נקט התנא גם גירושין בהדיא בההיא בבא ולעולם דגם גירושין הדין כן דהוו כשתיקה, הוא משום דשתי הבבות נשנו בברייתא אחת,
ולכן לא נקטא אלא דבר השייך למיתנא נמי בתרוייהו דבר והיפוכו.
אבל גירושין שרק בחדא שייך למיתנא ולא בשניה, לא נקטו אף בהבבא שהיה שייך למיתנא.
אבל לא משום דהיה גם לתנא מספקא דין זה דגירושין כבעיית הגמ', אלא שלתנא היה הדין וודאי ורק לא פירשו.
משא"כ בשאר מהכא ליכא למשמע מינה, שי"ל שגם התנא הסתפק בזה ולכן לא פירש.
פירוש הביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה" בסוגייתנו - מסכת נדרים מסכת דף עב - הוא, שלתנא עצמו הדין היה ברור לגבי גירושין [אם נכלל ברישא או בסיפא של המשנה], אלא שלנו לא ברור מהי כוונת התנא. כלומר, התנא עצמו כן ידע אם הדיוק העיקרי הוא מהרישא או מהסיפא!
14.
והוא ממשיך, שיש עוד סוגיות שבהם משתמע שלתנא לא היה ספק איזה דיוק הוא הדיוק העיקרי והספק הוא רק לנו.
ח. שלוש סוגיות שבהם פירשו המפרשים שהדיוקים הסותרים ממתני' אין פירושם שלתנא היה ספק, אלא שהספק הוא לדידן
15.
הסוגיה במסכת נדרים דף ס:
ורק בהמפרשים מצינו גם בנדרים סוף דף ס' ע"ב בהבעיא דאמר קונם יין שאני טועם יום, מאי דיניה, כהיום שאינו אסור אלא עד שתחשך, או כיום אחד שאסור מיום ליום. שפשיט ממתני' קונם יין שאני טועם היום, אין אסור אלא עד שתחשך, שמדויק הא יום - כיום אחד דמי. והשיב אימא סיפא, אמר יום אחד, אסור מיום ליום, שמדויק הא יום - כהיום. אלא מהא ליכא למשמע מינה.
שהתוס' והרא"ש פירשו דלא ידעינן הי דווקא, או רישא או סיפא. שהוא כמו דבדף ע"ב, שהגמ' מפרש זה,
היינו שפשיטא להגמ' דלתנא דמתני' פשיטא הדין באמר קונם יין שאני טועם יום, ובמקום אחד הוא דווקא,
אך אנן לא ידעינן איך סובר התנא והיתה כוונתו שם בדווקא, אם ברישא כשאמר היום או בסיפא שאמר יום אחד.
ולא מפרשי שהתנא עצמו היה מסופק בזה, והשמיענו זה בזה שנקט בדין ודאי רק בהיום ברישא, שהוא עד שתחשך, וביום אחד בסיפא, דהוא מעת לעת שלא נגמר נדרו עד למחר כעת הזאת, משום דבאמר קונם יום מספקא ליה, ששוב לא שייך למיפשט, שאף אם נמצא תנא דפשיטא לו לאיזה צד, הוא פליגא על תנא דמתני'.
גם בסוגיה הנ"ל התנא עצמו לא היה מסופק אלא רק אנחנו!
אולי קצת קשה: אם התנא לא היה מסופק אזי מדוע תהיה סתירה אם נמצא במקום אחר תנא שנוקט דעה אחת מהשתיים?
16.
ובשבת דף קכ"א ע"א, לעניין הא דא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ומסייעינן ליה מרישא דאין אומרין לו כבה, דיש לדייק דכל המכבה אינו מפסיד אמרינן. ודחה אימא סיפא, אל תכבה לא אמרינן ליה, שפירושו שאינו צריך לומר לו, דיש לדייק דכל המכבה אינו מפסיד אסור לומר, אלא מהא ליכא למשמע מינה.
ופרש"י ד"ה אלא מהכא, דוודאי מתני' לאו כולה דווקא, אלא חדא מינייהו דווקא או רישא או סיפא, ותנא אידך אטו ההיא, ולא ידעינן הי מינייהו דווקא דנגמר מיניה.
ולא פי' שהוא מחמת דמספקא ליה לתנא, דיקשה על ר' אמי שא"כ איך פשיטא לו דמותר.
כנ"ל.
17.
ובב"ב דף ק"ד ע"א, בבעיא דבית כור סתמא אני מוכר לך, אם הוא כמו שאמר מידה בחבל, ואם פיחת כל שהוא ינכה, או שהוא כמו שאמר הן חסר הן יתר שאפילו פיחת רובע לסאה הגיעו. דדייק מרישא, בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל ינכה, הא סתמא כהן חסר הן יתר דמי.
והקשה מסיפא, ואם אמר לו הן חסר הן יתר הגיעו, ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה.
פי' רשב"ם ד"ה אלא מהא, דלגופה איצטריך למיתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר לו, אבל בסיפא דאמר לתרוייהו, מידה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר דסותרין זה את זה הלך אחר האחרון לבן ננס.
ולא פירש שהתנא לא איירי בבית כור סתם שהוא משום דמספקא לו לתנא,
וכן כתבו התוס' ד"ה אלא, דחד מינייהו דווקא.
כנ"ל.
18.
על הסוגיה במסכת בבא בתרא דף קלג:
ט. בסוגית הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, כשהבנים לא היו נוהגים כשורה, וביאור הראייה מיוסף בן יועזר
ולא שייך להא דבדף קל"ג ע"ב בבעיא במי שבניו לא היו נוהגין כשורה אם פליגי רבנן שאמרו הכותב נכסיו לאחרים דאין רוח חכמים נוחה הימנו, עליה דרשב"ג שאמר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב. שדייק הפושט מרישא דברייתא דיוסף בן יועזר הקדיש עיליתא דדינרי שהיה לו מחמת שבנו לא נהג כשורה, ומצא בנו מרגליתא בדג, והביא להגזבר של הקדש ושמאה בי"ג עיליאתא דדינרי, ולא היו להקדש רק שבע ונתנו לו כל השבע, והוא הקדיש השית.
שדייק מרישא דסובר דכתבו יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הכניס שש, מכלל דשפיר עבד (שזכות אביו שהקדיש חדא עיליתא בשביל שבנו לא היה נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש - רשב"ם).
ומהאיכא דאמרי שכתבו ובנו הוציא שבע, (שהוא לגנאי, שלא היה לו לקבל כל ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל, ונתגלגלה חובה על ידי אביו שהקדיש כל נכסיו - רשב"ם) דלאו שפיר עבד.
ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה,
דפי' רשב"ם דהא תנאי פליגי בהכי, תנא דרישא ס"ל דלא פליגי רבנן על רשב"ג, ותנא דא"ד ס"ל דפליגי.
וניחא מה שפי' דפליגי, דהא מפורש שהם תנאי אחריני, דהא נאמר בסיפא איכא דאמרי, שפירושו שאיכא תנאי אחריני דאמרי שכתבו הוציא. שלא חסר לנו שום משמעות מצד דיוקים וכדומה.
ולא שייך לפרש בליכא למשמע מינה דכאן כמו בעלמא, דהא ברור לנו דברי כל הברייתא. אלא משום שכוונת הבעיא מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא, היתה עיקרה כדי לידע איך לפסוק לדינא, וזה לא ידעינן מהברייתא דפליגי בזה תנאי,
והיה שייך לפרש דת"ק דבברייתא הוא רשב"ג, ותנא דאיכא דאמרי הם רבנן דמתניתין החולקין עליו או שהם תנאי אחריני דפליגי ארשב"ג, ולעולם רבנן דמתניתין לא פליגי עליה.
כאן משמע שמשמעות הביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה" איננה שיש לנו ספק בכוונת הברייתא, בעל הברייתא ידע בדיוק למה הוא מתכוון, אלא שאנחנו איננו יודעים מיהם החולקים כדי שמדע כמי לפסוק.
19.
וראה עוד ב"אגרות משה", אורח חיים, חלק ה סימן מג, אותיות: ו; ז; ח; יג; טז.
וראה עוד נקודת מעניינות ב"מאורות הדף היומי", גליון מספר 845 - על מסכת נדרים דף עב.
20.
ולצורך פסיקת ההלכה:
הר"ן מסכת נדרים דף עב עמוד א:
ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל - כיון דבעיין לא אפשיטא נקטינן לחומרא דגרושין כהקמה דמו
והיכא דנדרה ושמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומיה לא מצי מיפר לה
בגלל הספק בגמרא פוסקים לחומרא.
21.
אבל הרשב"א ז"ל כתב דנהי דבעיין לא איפשיטא מהנך מתנייתא דמייתי' עלה אפשיטא לה ממימריה דשמואל דאמר לעיל (נדרים דף עא) מנא ה"מ דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לראשון
דאלמא קבלה מרביה דכי תנן במתני' בו ביום משום שמיעת ארוס נקט ליה ולא משום שמיעת אב
וכיון דשמואל אמר הכי לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לשמואל משום מאי דאסתפקא להו בגמרא
הבעיה בגמרא אמנם לא נפשטה, אבל ניתן להכריע מדינו של שמואל בדף הקודם - מסכת נדרים דף עא.
נראה שמדבריו ניתן ללמוד עיקרון חשוב, שאם יש בעיה [איבעיא להו] בגמרא, ומאמורא מסויים משמע שיש הכרעה [בלי שאותו אמורא מתייחס ישירות לבעיה עצמה] הרי ששיטת האמורא קובעת.
22.
וכי תימא א"כ מ"ט לא [פשטינן] בעיין ממימריה דשמואל
איכא למימר דממתני' או ממתניתא בעו למפשטה ולא ממימרא דאמוראי
והגמרא עצמה לא פושטת מאותו אמורא כי הגמרא רוצה לפשוט את הבעיה ממקור תנאי - משנה או ברייתא!
23.
והוא מביא דוגמא לדבריו לעיל - בסעיף 22:
ודכוותה הא דבעיא לן לעיל בפ' אין בין המודר (נדרים דף לה:) הני כהני שלוחי דידן נינהו או שלוחי דשמיא ולא איפשיטא התם אף על גב דהוה ליה למפשטה ממימריה דרב המנונא דאמר בפ"ק דקדושין דף כג:) דשלוחי דשמיא הוו משום דממתני' או ממתניתא הוה בעי למפשטה ולא ממימרא דאמוראה והא נמי דכוותה.
24.
רמב"ם הלכות נדרים פרק יא הלכה יז:
גירשה הארוס אחר ששמע, הרי זה ספק אם הגירושין כשתיקה ויפר האב עם הבעל האחרון שיארס בו ביום או הגירושין כמו שקיים ארוס ראשון שכבר נתקיימו הנדרים.
רדב"ז הלכות נדרים פרק יא הלכה יז:
[יז] גירשה הארוס אחר ששמע וכו'. בעיא היא הזכרתיה למעלה ולא נפשטה
ואזלינן לחומרא ולא יפר וזה דעת רבינו.
כבסעיף 20 לעיל.
ויש מי שכתב דאע"פ שלא נפשטה נפשטה מדשמואל דגירושין כשתיקה.
כבסעיף 21 לעיל.
ומה שכתב רבינו שכבר נתקיימו הנדרים הוא נתינת טעם דכיון דגירשה שוב אינו יכול להפר נדריה והרי נתקיימו הנדרים:
25.
כסף משנה הלכות נדרים פרק יא הלכה יז:
[יז] ומ"ש גירשה הארוס אחר ששמע ה"ז ספק וכו'. שם (נדרים דף ע"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר"ן שכן דעת הרמב"ן וכן דעת הרא"ש והטור ודלא כהרשב"א שסובר דאע"ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא:
כנ"ל.
