רבי ובר קפרא
נדרים נ ע"ב - נא ע"א
"רבי עבד ליה הלולא לרבי שמעון ברבי, כתב על בית גננא: עשרין וארבעה אלפין ריבואין דינרין נפקו על בית גננא דין ולא אזמניה לבר קפרא, אמר ליה: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה! אזמניה, אמר: לעושי רצונו בעולם הזה כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה.
יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא.
אמר ליה לבר קפרא: לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי. אמר ליה: ליחזי מר דכל גריוא דבעינא שקילנא.
שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה על רישיה, ואזל ואמר ליה: ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך. אחוך רבי, אמר ליה: לאו אזהרתך דלא תבדחן? אמר ליה: חיטי דרשינא קא נסיבנא.
אמר ליה בר קפרא לברתיה דרבי: למחר שתינא חמרא בריקודא דאבוך ובקירקני דאמך...
אמר ליה בר קפרא לרבי: מאי תועבה? כל דאמר ליה רבי דהכין הוא תועבה, פרכה בר קפרא. אמר ליה: פרשיה את, אמר ליה: תיתי דביתכי תירמי לי נטלא, אתת רמיא ליה. אמר ליה לרבי: קום רקוד לי דאימר לך, הכי אמר רחמנא: תועבה - תועה אתה בה.
לכסא אחרינא, אמר ליה: מאי תבל? אמר ליה כי עניינא קדמאה, אמר ליה: עיביד לי דאומר לך, עבד, אמר ליה: תבל הוא - תבלין יש בה? מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות?!
אמר ליה: ומאי זימה? אמר ליה: עיביד כי עניינא קדמאה, עבד, ואמר ליה: זו מה היא.
לא יכיל בן אלעשה למיסבל, קם ונפק הוא ואינתתיה מתמן".
צריך ביאור, למה התעקש בר קפרא לבדח את רבי בניגוד לרצונו, ואף להביאו לידי לעג.
גם פרטים רבים בסיפור המעשה צריכים ביאור.
אלא שהקדימה הגמרא לבאר שרבי היה מגן על העולם בהסתגפותו. ואמרו בירושלמי (כלאים ט, ג; כתובות יב, ג) ובמדרשים, שבשלש עשרה השנים שחשש רבי בשיניו לא מתה יולדת ולא הפילה אשה מעוברת בארץ ישראל. ובהסתגפותו היה מקפיד רבי גם שלא להתבדח כלל.
ואילו בר קפרא רצה דוקא לשמח את רבי, שמוטב יצטער הדור ואל יצטער הצדיק. והוא לא היה יחיד לעשות כן כדברי הגמרא במסכת סוכה דף נג ע"א: "לוי הוה מטייל קמיה דרבי בתמני סכיני", ופירש רש"י: "קמיה דרבי - בביתו, שהיה נשיא ומכבדין אותו לשמחו, שהיה דואג תמיד בצרת ישראל ובחוליו, כדאמרינן בנדרים יומא דמחיך ביה רבי אתי פורענות לעלמא". וכתב המהרש"א שהיות וישמח אותו יזכה לחיי העולם הבא, כדברי אליהו הנביא לרבי ברוקא חוזאה במסכת תענית דף כב ע"א על אותם שני בדחנים שהיו משמחים אנשים עצובים – שהם בני עולם הבא. וביחוד נצרך היה לשמח את רבי בעת שמחתו. ובר קפרא החל לבדח ולשמח את רבי עוד לפני יום הנישואין, שכן אמרו (מסכת כתובות דף ח ע"א) שמברכים שהשמחה במעונו כבר מתחילת ההכנות לנישואין.
וכן הביא החתם סופר: "אם לעוברי רצונו כך וכו' לעושי רצונו בעה"ז כך, שמעתי ממחותני הגאון מורינו הרב בונם אב"ד דק"ק מ"ד דרבינו הקדוש עבר על רצונו של הקדוש ברוך הוא שיש לו בעה"ז שהקב"ה רצה בעה"ז שיהנו בריות ממנו ולא תוהו בראו והוא לא רצה ליהנות אפילו שלא לשמוח בשמחת חתונת בנו אם כן עובר הוא על אותו רצון שיש להקב"ה בישובו של העוה"ז, ולבסוף כשהזמינו וידע בר קפרא שישמחנו בריקודו כדלקמן אמר שהוא עושה רצונו של הקדוש ברוך הוא בעה"ז".
בר קפרא תפס בשיטת רבי אליעזר הקפר [יש אומרים שהיה אביו] במסכת תענית דף יא ע"א (ועוד מקומות) שהמצער עצמו נקרא חוטא. וסובר רבי אליעזר הקפר שאל לו לאדם לרדוף ולהקפיד על כבודו: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (מסכת אבות ד, כא), לכן עדיפה שיטת הקלילות והבדיחות.
קורא היה רבי: (קהלת ב, ב) לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה.
ענהו בר קפרא: (קהלת ג, א) לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. (קהלת ג, ד) עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד.
בדרך ההסתגפות אחז רבי גם כדי לפרוש ככל יכולתו מהעריות, כך כתב העיון יעקב. וכך דרש בעצמו: (מסכתות ברכות דף סג ע"א; סוטה ב ע"א; ונזיר ב ע"א) "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". וכדברי רבם של רבותיו: (מסכת אבות פרק ג משנה יג) רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.
ובר קפרא בא ללמד שדוקא בדרכו – בדרך שמחה של מצוה שאין בה קלות ראש – תִּמָּצֵא דרך התורה לפענח ולפצח את סוד העריות, ולהפנים בכך את חומרת הרחקתם. והראה ששעשועי הדרוש רמוזים בכל העריות.
משכב זכור אינו אלא תעיה מדרך העולם – תּוֹעֵבָה – תועה אתה בה.
משכב בהמה תֶּבֶל הוּא – ערבוב אדם ובהמה, כתבלין המעורב במאכל. ומתבארת בזה ערווה נוספת הנקראת תבל: (ויקרא כ, יב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ – איסור ערבוב זרע האב בזרע הבן, למרות שבן נחשב לכרעיה דאבוה, ואין זה כסתם זנות שבכתוב: (ויקרא יט, כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה, זִמָּה – זו מה היא, שאין ידוע כלל מאין הוולד. וגם על אִשָּׁה וּבִתָּהּ, בַּת בְּנָהּ, בַּת בִּתָּהּ, נאמר זִמָּה הִוא (ויקרא יח, יז) – זו מה היא. אינך מתדבק בנפש האשה – מי היא זו בכלל, אלא תאב אתה לתמונת דמותה בלבד, ומשווה ומחליף אותה עם שַׁאֲרָה (שם) שכדמותה.
ולא להתכבד בקלון חברו רצה בר קפרא, שהרי המבזה את החכם חייב נדוי (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, יד), קל וחומר לנשיא. אלא להרגיל ולמשוך את רבי שישמח וירקוד בשמחת כלולות בנו לשמח חתן, כך פירש בספר בניהו בן יהוידע. וכשאמר "קום רקוד לי" – לא רקוד בפניי, קאמר. אלא רקוד לכבוד החתן והכלה במצוותי. וכשאמר "דביתכי תירמי לי נטלא" – לא שתמזוג לו, שכבר העירו המפרשים שעל כך בדיוק אמר שמואל: "אין משתמשים באשה" (מסכת קידושין דף ע ע"א), וכן אסר רבי יוסי בר חנינא מזיגת הכוס (מסכת כתובות דף צו ע"א). אלא שלעצמה תמזוג, ותשמח אף היא ביין.
גם היות ורצה בר קפרא שילמדו רבי וביתו מידתו זו, נצרך היה להראות שרבי הוא התלמיד בדבר זה ובר קפרא הוא רבו. וכדי שיוכל התלמיד ללמוד מרבו חייב הוא לשמשו, כדברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: (מסכת ברכות דף ז ע"ב) "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: (מלכים ב' ג, יא) פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, לָמַד לא נאמר אלא יָצַק - מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה". וכך עשה זעירי תלמידו, שהרכיב את רבי יוחנן רבו על כתיפיו לעבור בריכת מים (מסכת קידושין דף עא ע"ב). וכך בדיוק עשה רמי בר חמא (מסכת בבא מציעא דף כ ע"ב), שדרש מרב חסדא חמיו ורבו שישמשו כדי שיגלה לו רמז במשנה שנעלמה ממנו.
ואילו בן אלעשה, שעיסוקו לא היה בהתעמקות בתורה, אלא במראה ההופעה לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח, ב) לכבוד המקום ולכבוד הנשיאות; הוא לא יכל להבין ולסבול את אותו בזיון כביכול. כשם שבזתה מיכל לריקודו של דוד המלך לכבודה של תורה. וכשם שרב זירא שמידתו היתה מידת הרצינות נתבייש בריקודו של רב שמואל בר רב יצחק. מה גם שכל מעשיו אלו של רבי וביתו נעשו בציוויו של בר קפרא. וקם ונסתלק לו.
