סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

האם תמיד ה"רוב" קובע

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

נדרים נג ע"א


גמ'. תניא:
הנודר מן השמן בארץ ישראל - מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית,
ובבבל - אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית,
מקום שמסתפקין מזה ומזה - אסור בזה ובזה.
פשיטא! לא צריכא, דרובא מן חד מסתפקין,
מהו דתימא איזיל בתר רובא, קא משמע לן: ספק איסורא לחומרא.

מבנה:

1.

גמ'. תניא:
הנודר מן השמן בארץ ישראל - מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית,
ובבבל - אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית,

הגמרא קובעת שבארץ ישראל בביטוי "שמן" הכוונה רק ל"שמן זית", ובבבל - הכוונה רק ל"שמן שומשמין"

2.

קובעת הגמרא:

מקום שמסתפקין מזה ומזה - אסור בזה ובזה.

במקום שמשתמשים בשני סוגי השמנים - וממילא יתכן שהנודר התכוון לשני הסוגים - הרי ששני הסוגים נכללים בנדר על "שמן".

3.

שואלת הגמרא:

פשיטא!

דין זה פשוט.

4.

עונה הגמרא:

לא צריכא, דרובא מן חד מסתפקין,

מדובר במקרה שרוב האנשים באותו מקום משתמשים עם שמן מסויים ומכנים את אותו סוג באופן סתמי "שמן".

5.

והחידוש הוא כך:

מהו דתימא איזיל בתר רובא,

לכאורה יש לפסוק על פי דיני "רוב". כמו הכלל הכללי שבכל דבר איסור הולכים לפי הרוב [כאן מדובר ברוב של מציאות].

6.

ובכל זאת לא כך:

קא משמע לן: ספק איסורא לחומרא.

החידוש בסוגייתנו שמחמירים ולא הולכים לפי הרוב [שזה "קולא"] ובלי קשר לדיני רוב אלא מפני הכלל שספק איסורים - לחומרא.

7.

רמב"ם הלכות נדרים פרק ט הלכה ה:

כיצד נדר מן השמן במקום שמסתפקין בשמן זית ובשמן שומשמין ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית וקורין לשמן שומשמין שמן שומשמין ומיעוטם קורין אף לשמן שומשמין שמן סתם, הרי זה אסור בשניהם ואינו לוקה על שמן שומשמין וכן כל כיוצא בזה.

הרמב"ם פוסק כמסקנת הסוגיה - לעיל בסעיף 6, אולם הוא עצמו לא מנמק את דינו.
מעניין למה הרמב"ם לא אמר גם את המקרה ההפוך? אלא כנראה שבכל זאת "שמן זית" יותר נפוץ.

8.

לחם משנה הלכות נדרים פרק ט הלכה ה:

[ה] כיצד נדר מן השמן וכו' ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית בלבד וכו'. בס"פ הנודר מן המבושל (דף כ"ג) אמרו בזה מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא.
וא"ת כיון דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא.

הוא מקשה מדוע באמת לא הולכים בסוגייתנו "בתר רובא" - אחרי הרוב. למעשה, קושייתו היא אף על הגמרא עצמה ולא רק על הרמב"ם.

9.

וי"ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד ודאי דהיינו מפרשים אותו המשמעות אשר הוא מסכים לדברי הרוב ולא המשמעות אשר הוא מסכים למיעוט

אבל כיון שאנו יכולים לפרש שתי המשמעיות ונאמר דנכון לומר שמן על שני מינין של שמן נפרש הלשון ונאמר דנתכוון על הכל ונעשה הלשון הסתמי כולל כיון דהוי מילתא דאיסורא:

הוא קובע כלל: הכלל שהולכים אחרי הרוב תקף רק במקרים שצריך לפסוק רק כאחד הצדדים ולא כשניהם יחד, ואז ההכרעה היא לפי הרוב - ואפילו לקולא.

אבל בסוגייתנו ניתן לומר שהנודר התכוון לשני סוגי השמן ולכן שני סוגי השמנים אסורים- "הלשון הסתמי כולל הכל".

10.

אבל בכל אופן קצת קשה, מדוע הגמרא קבעה שהסיבה היא בגלל הכלל "ספק איסורא לחומרא". אלא יש להסביר, שהכוונה היא שיש ספק אם הנודר התכוון לאחד מסוגי השמן [ולאיזה מהם] ואולי הוא התכוון לשני סוגי השמן. לכן אוסרים מספק את שני סוגי השמן כי זה יכול להתאים לאמת שהוא התכוון לשניהם.

11.

כאן לא מדובר בהגדרה אובייקטיוית - הגדרת מאכל - הדגרת "שמן" - אלא בשאלה מה התכוון הנודר.

12.

מעניין לבדוק מה יהיה במקרה כזה בקשר למקח וממכר. אם המוכר אמר שמוכר שמן, וטוען שהתכוון לשמן שומשמין והקונה יאמר שהתכוון לשמן זית, איזה שמן יצטרך לתת?
נראה ברור שנכריע על פי הרוב - בדוגמא שברמב"ם - שמן זית. אבל מצד שני יש כלל שלא הולכים אחרי הרוב בממונות.

13.

במקרה של קניה ומכירה כן מתקיים הכלל שהולכים על פי הרוב, כי אי אפשר לקיים את שתי האפשרויות, כי הם סותרות זו את זו. [ומדוע לא נאמר שיתן לו חצי מכל "סוג" שמן? - כי אין זה דרך ממכר של בני אדם]

וגם אפשר לומר שכאן מדובר בכוונה של שני אנשים שונים.

14.

אומרים הפרשנים בסוגייתנו שאם הנודר יטען לאיזה שמן הוא התכוון הרי שיהיה נאמן!

14.1

אולם ראה ט"ז שחולק. ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רמב ובהערה נד.

15.

אמנם יש שמסבירים לא כמו הלחם משנה אלא על פי הכלל המיוחד שבנדרים הולכים לחומרא.

16.

ונראה לי להסביר שדברי ה"לחם משנה" לעיל הם מיוחדים. כי לפי דבריו ה"חומרא" כאן היא בכך שניתן לומר שהנודר עצמו התכוון לכך - לחומרא - לכלול את שני המינים.

17.

נראה לי שיש להבחין בין ספק שחכמים קובעים את ההכרעה על פי מה שנראה להם גם אם האדם שמעורב בעניין [הנודר; המקנה והקונה, וכד'] לא יודע על כך.

17.1

וכמו שבקידושין קיים כלל שאדם מקדש על דעת חכמים - "כדת משה וישראל" - כך גם בנדר אולי ניתן לומר, שהנודר מסכים שבמקרה של ספק כוונתו היא לפי מה שמתכוונים חכמים. ומתאים לכלל הכללי שבנדרים הולכים לחומרא.

אבל בסוגייתנו - לפי הסבר ה"לחם משנה" - מתאים גם להסבר שהנדר חל רק כפי כוונת הנודר. והכרעת חכמים בספק מתקיימת רק כאשר הכרעתם יכולה להתאים לאפשרות שאמנם כך התכוון הנודר.

17.2

נסיון לחדש חידוש: כמו כן אפשר לומר שבסוגייתנו מדובר במקרה מיוחד, שהרוב משתמשים רק בשמן זית והמיעוט רק בשמן שומשמין [או להיפך] והשאלה היא לאיזו קבוצה שייך הנודר - ממש דיני רוב, וזו היתה הסברא הראשונה בגמרא.

17.3

ובכל זאת קובעת הגמרא שמחמירים, כי יתכן שהנודר שייך לקבוצה שלישית שמשתמשת בשני סוגי השמן, ובמקרה כזה שיש 3 ברירות ["רוב"; ,מיעוט", "מיעוט מיוחד שכולל את שני השמנים] - לא חלים כללי "רוב"!

18.

ראה בהרחבה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רמב-רמג.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר