הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
בעיה שלא נפשטה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים נב ע"א
הנודר מן הבשר -
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נב עמוד א
מותר ברוטב ובקיפה, ור' יהודה אוסר.
אמר רבי יהודה: מעשה ואסר עלינו רבי טרפון בביצים שנתבשלו עמו.
אמרו לו: כן הדבר, אימתי? בזמן שיאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם - אסור...
... אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם - אסור בהן וביוצא מהן.
גמ'. בעי רמי בר חמא: אלו דוקא, או שאיני טועם דוקא?
אי ס"ד אלו דוקא, שאיני טועם למ"ל?
...
ת"ש, אמר ר' יהודה: מעשה ואסר רבי טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו, אמרו לו: אימתי? בזמן שאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר ויש בו בנותן טעם - הרי זה אסור!
באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא, כי מיבעיא לן - בשאיני טועם, דוקא או לאו דוקא?
1.
כשאדם אוסר מאכל מסויים בנדר יש לבדוק את הדין לגבי כל מה שקשור ל"מאכל":
א. יוצא ממנו - רוטב
ב. נוצר ממנו - יין נעשה מענבים
ג. התערב עם מאכל אחר שנותן בו טעם
בזה דנות הסוגיות בעמודי הגמרא.
2.
במשנה הראשונה: לפי תנא קמא [=חכמים] מותר ביוצא מהדבר הנדור ורבי יהודה אוסר.
לפי תנא קמא כנראה שגם אם נתערב הבשר בנותן טעם - מותר.
2.1
וחכמים מוסיפים שאם נדר בלשון "בשר זה עלי" [או "אלו"] ואחר כך התערב בנותן טעם - אסור.
בלשון "... זה עלי" הרי שבמקרים א+ג [לפחות] מהאפשרויות שמנינו בסעיף 1 - אסור.
3.
רמי בר חמא מעלה ספק לגבי הלשון "שאיני טועם" אם דומה ל"... זה עלי". והגמרא נשארה בספק!
4.
רמב"ם הלכות נדרים פרק ה הלכה יא:
נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק, אם יש בירקות טעם בשר או טעם היין אסורין ואם לאו מותרין,
שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבלות ושקצים וכיוצא בהן וכן כל כיוצא בזה,
לפיכך האומר בשר זה אסור עלי הרי זה אסור בו ובמרק שבו ובתבלין שבו.
הרמב"ם פוסק כחכמים לעיל בסעיף 2.1
4.1
הרמב"ם לא מתייחס לבעיה של רמי בר חמא, ללשון: "אם אמר קונם בשר שאני טועם או שאני אוכל".
5.
לחם משנה הלכות נדרים פרק ה הלכה יא:
[יא] נאסר בבשר זה או ביין זה וכו'. כתב הטור ז"ל ביו"ד סימן רי"ו דה"ה אם אמר קונם בשר שאני טועם או שאני אוכל וכו'
וטעמו משום דכיון דלא איפשיטא בעיין גבי היכא דאמר שאני טועם לגבי יוצא מהם נקטינן ליה לחומרא וסובר הטור ז"ל דה"ה לגבי נתינת טעם שאוסר דהא בגמ' מדמי להו אהדדי ופשיט מהא דר' טרפון דהיכא דאמר בשר זה עלי ויש בו נותן טעם הרי זה אסור לבעיא דבעי ליוצא מהם אם אסור או מותר,
הטור סובר שהדין ב 4.1 - הספק של רמי בר חמא - יהיה כמו ב-4 - דינו של הרמב"ם.
והטור פוסק בספק של רמי בר חמא לחומרא, כבדרך כלל בספק של דין דאורייתא.
5.1
ורבינו ז"ל לא הזכיר דהוא ספק אלא לגבי יוצא מהם בלבד אבל לגבי נתינת טעם נראה דאית ליה דאינו אסור אלא היכא דאמר אלו לבד,
הרמב"ם כנראה חולק על הטור.
6.
הגמרא לא פשטה לגמרי את הספק של רמי בר חמא אבל בכל זאת היא לא סיימה ב"תיבעי" [="תיקו"].
בדרך כלל הביטוי "תיקו" [והביטוי "תיבעי" במסכת נדרים] באים אחרי הצגת בעיה שלא נפתרה וללא דיון של נסיון לפתור את הבעיה [ראה למשל לגבי הביטוי "תיבעי" בדף הקודם].
אבל כאשר הגמרא דנה בבעיה ומנסה לפשוט אותה ובסופו של דבר לא פושטת את הבעיה אזי הגמרא לא מסיימת את הדיון ב"תיקו" או ב"תיבעי".
במקרה כזה כנראה שרשאי חכם כמו הרמב"ם להכריע מכח סברתו. [כך אומר המהרש"ל לגבי כל בעיה בש"ס שלא נפשטה. כנראה מכח זה שהגמרא ניסתה להוכיח ולפשוט ודחתה היא השאירה את ההכרעה לדורות הבאים - לעומת "תיקו".
לכן הרמב"ם פסק - בסעיף 5.1 לפי סברתו.
6.1
הערה: אולי הלשון המיוחדת במסכת נדרים של "תיבעי" בא ללמדנו שבענייני נדרים אין דין "תיבעי" כדין "תיקו". ב"תיקו" נשאר ספק מוחלט ויש להכריע כבדיני ספיקת, ואילו הביטוי "תיבעי" מוגדר כבעיה שלא נפשטה, ועל כן הפוסקים יכולים להכריע על פי סברתם.
הערה:
הסברנו הנ"ל אמנם היה צריך להיאמר מקרים קודמים שבהם הופיע במפורש הביטוי "תיבעי", אבל מתאים לסוגייתנו על פי התוכן שהסברנו בדעת הרמב"ם והטור.
