סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 935

"יש שאלה בהקם או אין שאלה בהקם"

נדרים סט ע"א

התורה זיכתה את האב בנדרי בתו ואת הבעל בנדרי אשתו בזכות הפרה או הקמה, הקמה זו יכולה להתבצע בשני אופנים. האופן הראשון הקמה מפורשת, דהיינו כאשר האב או הבעל שומעים את נדר האשה ואומרים לה קיים לך, או באופן שהאב או הבעל אינם מפירים במשך הזמן בו יכלו לממש, הרי שתיקה זו כהקמה. מה קורה כאשר הנדר מוקם, בכך נשללה זכות ההפרה, האב והבעל שוב אינם יכולים להפר אחר שקיימו את הנדר. נחלקו הראשונים האם ההקמה יוצרת גם שינוי בנדר ביחס לשאלה לחכם, מה הדין מעתה בבת או באשה שנדרו נדר והאב או הבעל קיימו את הנדר, האם הקיום יוצר מצב שהנדר מעתה גם משולל אפשרות שאלה לחכם, או דלמא כל הקיום אינו אלא לשלול את אפשרות ההפרה, אבל לשאול לחכם ניתן גם אחר הקמת הבעל או האב.

נחלקו בדבר הראשונים, ובשו"ע יור"ד בסי' רל"ו סע' כ"ג נפסק "בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני 3 הדיוטות והתירו לה מותר". מוסיף הרמ"א, "וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולים להתיר אחר הקמה של בעל" ולמסקנה אומר הרמ"א לכתחילה יש לחוש לסברת המחמירים, אבל העיקר כסברה הראשונה דחכם או ג' הדיוטות מתירים אחר הקמת בעל.

הגאון הרש"ש בד"ה "והנה" מקשה על שיטת ראשונים זו מפסוק מפורש בפר' מטות. מתברר בפר' מטות שזכות זו שזכתה התורה את הבעל בהפרת נדרי אשתו, אינה אלא דוקא בשני סוגי נדרים, נדרי עינוי נפש ונדרים המתייחסים לדברים שבינו לבינה, מה שאין כן שאר נדרים שאינם בגדר עינוי נפש ולא בינו לבינה, לא נתנה התורה לבעל זכות הפרה, והנה, הגבלה זו שהגבילה התורה את זכותו של הבעל נאמרה גם ביחס להקמה, שהרי כך נא' בתורה (במדבר ל' , י"ד,) "כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו" והספרי במקום לומד שכשם שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש, כך גם אין הבעל מקיים אלא נדרים של עינוי נפש. ז"א שלולא גילוי התורה היינו יכולים לטעות ולומר שלמרות שלבעל אין זכות להפר נדרים שאינם עינוי נפש, מ"מ עדיין יש לו זכות לקיים נדרים שאינם עינוי נפש, ולכן נאלצה התורה להכפיל ולומר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו. מדברי מקרא אלו היינו למדים שכשם שהתורה הגבילה את זכות ההפרה כך גם הגבילה את זכות ההקמה. שואל הגאון הרש"ש שאלה הגיונית, אם נניח כדברי הראשונים שפסקו להלכה בשו"ע שנדר שקויים ע"י הבעל עדיין יכול להיות ניתר ע"י חכם בשאלה, נמצא שכל עניין הקיום אינו אלא שלילת זכות ההפרה, שהרי ניתן לשאול לחכם גם נדר מקוים, מהו א"כ כח הקיום, על כרחינו שהקיום אינו אלא לשלול את זכות ההפרה. אילולא הקיום היו הבעל או האב יכולים להפר, וברגע שהנדר מקוים שוב אינם יכולים להפר. א"כ ברגע שהתורה הגבילה את זכות ההפרה אך ורק לנדר עינוי נפש, מדוע הוצרכה התורה להגביל גם את זכות ההקמה, מה היה קורה אילולא הגלוי, ממילא היינו יודעים שהבעל לא יכול להפר נדר שאינו עינוי נפש, היינו אולי טועים לומר שאם הוא יקיים נדר שאינו עינוי נפש כאילו לא קיים, ומה היה קורה אילו היינו טועים לחשוב כך, הרי גם כאשר נדר מקוים יכולה האשה לשאול לחכם, כל תוקפו של הקיום אינו אלא לשלול מן הבעל את זכות ההפרה, נדר כזה שאינו עינוי נפש גם בלעדי ההקמה אין הבעל יכול להפר, שהרי התורה כבר גילתה לנו שזכות ההפרה אינה אלא על נדרי עינוי נפש, א"כ מה שנאמר בתורה אישה יקימנו מיותר לחלוטין, להפר ממילא אין לו זכות כשהנדר אינו של עינוי נפש, להתיר ע"י חכם ממילא היא יכולה גם אם הקיום קויים, מדוע היתה התורה צריכה לייתר את תיבת אישה יקימנו ללמדנו שזכות ההקמה מוגבלת לנדרי עינוי נפש, והרי כל זכות ההקמה לפי אותם ראשונים אינו אלא לשלול את זכות ההפרה, בנדר שאינו עינוי נפש נשללה זכות ההפרה בלעדי הקיום, משום שהנדר אינו עינוי נפש. מה אם כך הייתה התורה צריכה להוסיף שההקמה לא חלה על נדר שאינו עינוי נפש, בשלמא לשיטת הראשונים שלאחר הקמת בעל שוב אין האשה יכולה לשאול לחכם מובן היטב, שהרי חכם יכול להתיר את כל הנדרים, בין נדרים שהם עינוי נפש ובין נדרים שאינם עינוי נפש, ובכך אילולא גילוי התורה היינו טועים לומר שנדר שאינו עינוי נפש למרות שהבעל לא יכול להפר אולם ע"י הקמתו שוב תישלל זכות השאלה מן האשה, אבל להלכה שזכות השאלה תמיד נשארת וההקמה אינה אלא שלילת ההפרה, ברגע שהתורה גילתה שנדר שאינו עינוי נפש שאינו בר הפרה מיותר לחלוטין הגילוי שנדר שאינו עינוי נפש אינו בר הקמה.

יתכן שניתן ליישב את קושייתו העצומה של הרש"ש על סמך דברי גמ' להלן בדף פ"ב: בגמ' שם מתבאר שעינוי נפש הרי"ז מושג יחסי, אשה עשירה שיש לה פת מסולת והיא נודרת מפת קיבר נחשב הנדר מפת קיבר לנדר שאינו עינוי נפש, אבל אשה ענייה שאינה ניזונה אלא מפת קיבר אצלה הפת קיבר נחשבת לנדר של עינוי נפש. לפי"ז יכולים אנו לצייר אוקימתא מענינת, מה הדין באשה עשירה שנדרה מפת קיבר וכיון שאשה זו עשירה הנדר אינו נחשב לעינוי נפש, אין לבעל זכות הפרה, אבל הבעל כאשר שמע את הנדר קיים את הנדר, לא עברו שעות מועטות והתהפך הגלגל על הזוג, ומעתה בני הזוג הינם עניים, ומעתה פת קיבר שהיתה קודם בגדר מותרות הפכה להיות לגדר של עינוי נפש, מסתבר שמעתה יכול הבעל להפר את הנדר שהרי הנדר הפך לעינוי נפש, אבל הבעל הרי קיים את הנדר, קיומו היה אמנם בשעה שהנדר לא היה מוגדר כעינוי נפש, על מקרה כזה, אילולא הפסוק שמגביל את זכות ההקמה לנדרים שהם עינוי נפש היינו יכולים לטעות ולומר שהבעל שוב לא יכול להפר את הנדר למרות שהוא נהפך לעינוי נפש, משום ההקמה שהוא הקים בשעה שהככר עדיין לא היה עינוי נפש, ולכן צריכה התורה להגביל את זכות ההקמה דוקא לנדרים שהם עינוי נפש ללמדנו שהקמה לנדר שאינו עינוי נפש אינה הקמה, ונפק"מ אם ישתנה ויהפך לעינוי נפש יוכל הבעל להפר, אבל עדיין אין ראיה שכל נדר שקויים ע"י בעל לא יכול חכם להתירו.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]