הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
קנאות בגליל
נדרים כח ע"א
בשיעור זה ברצוני להכיר קצת את הישוב היהודי בגליל, ולראות כיצד התייחסו אליו יהודים שחיו במקומות אחרים, וכיצד הם התייחסו זה לזה. המשנה עוסקת בהלכות נדרים, ואומרת שכאשר אדם מודר הנאה מחבירו, ושניהם גרים באותה עיר, הם נחשבים שותפים בנכסים המשותפים של העיר, ולכן ישנה בעיה של שימוש במתקנים העירוניים:
1. מסכת נדרים פרק ה משנה ד
"הריני עליך חרם" - המודר אסור. "הרי את עלי חרם" - הנודר אסור. "הריני עליך ואת עלי" - שניהם אסורין. ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר.
ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים. וכותב חלקו לנשיא. רבי יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט. מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהווה. רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהם על ידיהם.
כדי לפתור את הבעיה של שימוש במתקנים עירוניים, ניתן להקנות את החלק של המדיר לאדם שלישי, וכך יכול גם המודר ליהנות מזה. ר' יהודה אומר שמי שגר בגליל אינו צריך לעשות זאת, כי אבותיהם כבר כתבו זאת על ידיהם. מה הכוונה שאבותיהם כתבו זאת? מסבירה הגמרא שבקרב אנשי הגליל היה זה מקובל להדיר אחד את השני, ולכן הפתרון של הקניית הנכסים העירוניים לנשיא היתה הנוהג המקובל:
2. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מח עמוד א
ר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא, ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין היו, והיו נודרין הנאה זה מזה, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא.
בדרך כלל אנחנו מעדיפים להתחמק מנדרים, ואם אדם נדר נדר, עדיף שהוא יתיר את הנדר. כאן אנחנו רואים שאנשי הגליל הקפידו לקיים את הנדר שלהם, וכדי לפתור את הבעיה של שימוש במתקנים עירוניים, הם הקנו את המתקנים הללו לנשיא. כלומר שהמציאות הזו שאנשים מקפידים שלא ייהנו אלו מאלו היתה נורמה מקובלת בגליל. מדוע? יש לציין שר' יהודה הוא ר' יהודה בר אילעאי שמקום מושבו באושא שבגליל.
רבן יוחנן בן זכאי, שבסוף ימיו היה הנשיא היחיד שאיננו מצאצאי הלל ומבית דוד, התגורר תקופה מסוימת בגליל, בכפר שנקרא 'ערב', ליד ציפורי. שתי משניות מאזכרות את התקופה הזו:
3. משנה מסכת שבת פרק טז משנה ז
כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת.
רבן יוחנן בן זכאי חשש במקרה הזה משום צידה, כי לא היה מדובר בסכנת נפשות. משנה נוספת שבה מובאת דעתו של רבן יוחנן בן זכאי עוסקת בנקיבת חור במגופה של חבית, שיש בה חשש של יצירת כלי, שהרי החבית אינה ראויה לשמש לשום דבר בעוד היא סתומה, והחור הופך אותה לכלי. ואם הוא סותם חור קיים בשעוה, יש בזה איסור ממרח, ורבן יוחנן בן זכאי אומר שזהו איסור תורה:
4. משנה מסכת שבת פרק כב משנה ג
שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ואין נוקבים מגופה של חבית, דברי רבי יהודה. וחכמים מתירין. ולא יקבנה מצדה. ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת:
שתי ההלכות הללו נאמרו בשם רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואומרים על כך חז"ל שאלו הן שתי השאלות היחידות שנשאל רבן יוחנן בן זכאי בערב:
5. תלמוד ירושלמי שבת פרק טז הלכה ח
רבי עולא אמר: שמונה עשר שנין עביד הוי יהיב בהדא ערב ולא אתא קומוי אלא אילין תרין עיבדיא. אמר: גליל גליל, שנאת התורה. סופך לעשות במסיקין.
ישנו סיפור ידוע על רב קהילה שביקש לפרוש אחרי עשרים שנות רבנות. כשנשאל למה הוא עוזב הוא ענה להם שהסיבה היא שזאת השאלה הראשונה שהוא נשאל מאז שהוא הגיע לשם... ובכן, מסתבר שזה בדיוק מה שקרה לרבן יוחנן בן זכאי. לכן הוא קילל את הגליל שהם יסבלו ממציקין. כך אמרו חז"ל:
6. מסכת אבות פרק ג משנה ה
רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ.
מסתבר, אם כן, שיהודי הגליל לא היו אנשי תורה בסוף ימי הבית השני. אבל עם החורבן המצב הזה השתנה מקצה לקצה. הסנהדרין נדדה כל הזמן בין יהודה לגליל, ובסופו של דבר הגיעה לגליל, ושם נערך רוב התלמוד הירושלמי:
7. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לא עמוד א
גלתה סנהדרין... מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא.
הגלויות הרבות של הסנהדרין משקפות את המאבק שהיה בין יהודה לגליל, ומסתבר שכאשר הסנהדרין גולה היא משפיעה גם על כל סביבותיה.
ר' ישראל זאב הורביץ, באנציקלופדיה שלו 'ארץ ישראל ושכנותיה', כותב שבסוף ימי הבית השני היו הרבה התקוממויות שמקורן בגליל, אבל דעתם של החכמים לא היתה נוחה מכל ההתקוממויות הללו:
8. ארץ ישראל ושכנותיה (ר' ישראל זאב הורביץ, המאה ה-20, וינה) ערך: גליל
גם אחרי מות הורדוס נמשכה בגליל תסיסת הרוחות נגד שלטון המשפחה האדומית ונגד שלטון רומא. אז קם בגליל איש בעל השפעה רבה ושמו יהודה הגלילי או הגולני, כי נולד בגמלא. והוא עם חברו צדוק הסיתו את העם למרד. ההולכים בעקבותיו נקראו מני אז בשם "קנאים״. הקנאים האלה התקוממו למשטרי רומא בארץ וכאשר בא קביריניוס ארצה ישראל לסדר שם ספירה מכל הרכוש אשר בארץ לרגל תרומת המסים, היו הם הראשונים אשר התנגדו לזה, ורק הודות לכהן הגדול יועזר בן ביתוס, שהיה מסור לבית המלוכה ההורדוסי, נכבה המרד ההוא בראשיתו.
הקנאים הלכו בכל דבר בעקבות הפרושים, אך הרחיקו ללכת מהם עד הקצה האחרון בדבר מסירות הנפש על החופש, לבלי להכיר שום אדנות אחרת זולתי שלטון ה׳ לבדו. הם היו נכונים למות בכל מיתה משונה ונם לרצוח את נפשות קרוביהם ומיודעיהם לשם קדושת המטרה הזאת. "אין די מלים לתאר במו את אומץ-לב הגבורים ההם ואת רוחם העשוי לבלי חת״ (יוספוס). פעולות הכיתה ההיא הן שלשלת בלתי פוסקת של התקוממויות בלתי מוצלחות ואבנטורות אין־קץ ננד ממשלת נציבי רומא בארץ. דעת חכמי ישראל המתונים לא היתה נוחה ממעשיהם. אבטליון הזהיר: "חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות״. הלל תלמידו אמר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום״. שמעון נכדו אמר: "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה״. נכדו רבן שמעון אמר: "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום". לאחרונה נקראו הקנאים בחוג המתונים גם בשמות של קלסה: בריונים, סיקריקין ופריצים. במצב כזה היה הגליל, ביחוד כאשר התחוללה שם התנועה המשיחית אשר יסודה הראשון היה לכונן מ ל כ ו ת שמים בארץ״. מלה די מפוצצת להרעיש את לבות הגלילים הנרעשים ואת רוחם הסוער השואף למהפכות, ולכן היה הגליל לערש הנצרות.
...אחרי חרבן ביתר ואחרי אשר עברה הסנהדרין אל אושא בפעם השניה, בימי תלמידי ר׳ עקיבא, פשטה בגליל ידיעת התורה יותר ויותר והגלילים ידעו כבר להוקיר את חכמי התורה, ותחת אשר בימי רבן גמליאל לא ניכרה כל כך השפעת הסנהדרין באושא, עשתה ביאתה לשם בפעם השניה רושם אדיר מאד ואנשי הגליל נהרו אל אושא מכל אפסי הארץ לקבל את פני תלמידי ר׳ עקיבא ולקחת מהם תורה. מאז והלאה נמצאים כבר חכמים גלילים בהמון רב בצפורי, טבריה, טבעון, בירי, אושא, שפרעם, ברתותא, כפר עכו, שיחין, מגדלא, ארבל ועוד. ותחת אשר לפנים עיברו את השנה רק ביהודה, ובגליל לא עיברו כי אם בדרך מקרה, הנה אז, אחר שישבה הסנהדרין ישיבת קבע באושא, שפרעם, צפורי, בית שערים וטבריא היה, כמובן, גם עיבור השנה בגליל... גם ישיבות יסדו שמה תלמידי ר' עקיבא והבאים אחריהם עד כי עלו גם על חכמי הדרום בידיעת התורה. ור' יונתן אמר לר' שמלאי שבא אליו ללמוד תורה: "מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה. ואת נהרדעי ודר בדרום״
רואים אנו כי גם לאחר שהתורה התחזקה בגליל, הם עדיין נותרו קנאים. אם בהתחלה הקנאות שלהם היתה נגד הרומאים, אח"כ הקנאות שלהם הופנתה גם כלפי בני עמם. כשהם התמרדו ברומאים הם לא היססו לפגוע גם בבני עמם ובבני משפחתם, אם זה חיזק את מהלך המרד, והקנאות הזו המשיכה גם ליחס כלפי כל מי שחולק עליהם. גם אח"כ, כשהם כבר למדו תורה, הם החזיקו במידת הקנאות וסירבו לחלוק את תורתם עם אחרים, מתוך תפיסה שהאחרים הם גסי רוח, ורק הם עצמם צדיקים.
הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו לספר בראשית, כותב למה קוראים לספר הזה 'ספר הישר':
9. העמק דבר (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, המאה ה-19, ליטא) הקדמה לספר בראשית
זה הספר הנקרא "ספר בראשית" נקרא בפי הנביאים "ספר הישר", כדאיתא במסכת עבודת כוכבים (כה ע"א) על שני מקראות: בספר יהושע (י יג): "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובספר שמואל (שמ"ב א יח): "ויאמר ללמד לבני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר". ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", שנאמר: "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג י).
ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי.
והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.
וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!
ובבראשית רבה פרשת וירא (פרשה מט) איתא על זה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהלים מה ח) – "אהבת להצדיק את בריותי, ותשנא להרשיען...", והיינו ממש כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ד ובפסוק ה), שאף־על־גב שאין הבן הולך בדרך מישרים – מכל מקום שׂוחר שלומו וטובו. וכן הוצק חן ודרך ארץ נפלא, על דבר אברם את לוט, כמו שנתבאר בפרשת "לך".
וכן ראינו כמה נוח היה יצחק אבינו להתפייס ממשנאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו – נתפייס באופן היותר ממה שבקשו ממנו, כמבואר במקומו.
ויעקב אבינו, אחר שהיטב חרה לו על לבן, שידע שבקש לעקרו לולי ה', מכל מקום דבר עמו דברים רכים. עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פרשה עד): "קַפְדָנוּתָן של אבות ולא עַנְוְתָנוּתָן של בנים" (עיין שם), ונתפייס עמו מהר.
וכן הרבה למדנו מהליכות האבות בדרך ארץ מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר על מעשה אבות בזה הפרט.
ובלעם בשעת רוח הקודש – לא היה יכול להתפלא על רוע מעשיו, שאינו צדיק וחסיד כאברהם יצחק ויעקב, אחרי שהוא נביא אומות העולם וראשו במקור הטומאה. אכן התפלא על רוע הילוכו בדרך ארץ, שאם שראוי היה לו לשנוא את ישראל תכלית שנאה, באשר שהמה בני אברהם יצחק ויעקב וראשם במקור הקדוּשה, אבל מכל מקום לא היה ראוי לפניו לבקש לעקר אומה שלימה. ואינו דרך ישרה בקיום העולם. ועל זה צעק "תמות נפשי מות ישרים", היינו: מקיימי הבריאה.
ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר, שהוא ספר הבריאה.
המיוחד באבותינו, אם כן, היה העובדה שהם מסתכלים גם על מי שחולק עליהם בעין טובה, ואפילו אם המחלוקת היא לשם שמים, הם לא מתנהגים בקנאות אלא באהבה גדולה כלפי האחרים. זאת בניגוד לדור החורבן, שבה כולם חשדו בכולם, וזו היא שנאת החינם שהיתה בבית שני. לא שנאה בגלל שהם אנשים רעים, אלא שנאה אידיאולוגית.
זה, כנראה, מה שגרם לבני הגליל להדיר זה את זה מנכסיו, כי הם היו בטוחים שהאדם השני הוא מהכת השנואה, ולא רוצים ליהנות או להנות מנכסיהם מאותה הכת.
כמדומני שגם בדורנו אנחנו סובלים מבעיה דומה. כולם כל-כך בטוחים בדעותיהם, שהם מזדרזים לכנות את ברי הפלוגתא שלהם בכינויי גנאי של 'רפורמים', 'ניאו-רפורמים', 'גויים', 'שמאלנים', וכו'.
נאמר בפרשתנו:
10. במדבר פרק כז, פסוקים יב-יז
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
שואל על כך הרבי מקוצק (עמוד האמת עמ' מב): מדוע לא ביקש משה את הבקשה הזו כבר ברגע הראשון שנודע לו שהוא לא יכניס אותם לארץ? והאם הוא באמת חשש שהקב"ה ישאיר את עם ישראל כעדר בלי רועה?
אלא, מסביר הרבי מקוצק: משה היה בטוח שמי שיחליף אותו בבוא היום יהיה פינחס. הוא אדם ראוי, בא ממשפחה מיוחסת, נכד של אהרון ונכד של יתרו, ואין מתאים ממנו. אבל אחרי שראה משה את מעשה הקנאות של פינחס הוא הבין שפינחס אינו יכול להיות מנהיג של כל ישראל, כי הוא לא יודע להלך כנגד הרוח של כל אחד ואחד. מנהיג לא צריך להיות רק דמות כריזמטית ובעל אומץ, אלא גם לדעת להתנהג עם הבריות באופן נכון.
זה מה שהיה חסר בסוף ימי הבית השני. היו שם הרבה מאוד קנאים, כל אחד קינא לדרכו, אבל סובלנות לא היתה שם
אנו נמצאים בימי בין המיצרים, ובהחלט ראוי לתת את הדעת על השאלה האם אנחנו מתקנים את החטא הזה.
המדרש אומר שדוקא בגליל יהיה מפלט ליהודים מהגזירות של עקבתא דמשיחא:
11. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משיח עמוד 389
רבי חייא צוה לדורו: כשתשמעו שעמד מלך עז פנים לא תשבו שם, שהוא גוזר כל מי שהוא אומר אחד הוא א-להי העברים יהרג, והוא אומר נהיה כולנו לשון אחד ואומה אחת, והוא מבטל זמנים ומועדים ושבתות וראשי חדשים, ומבטל תורה מישראל, שנאמר "ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידיה עד עידן עידנין ופלג עידן" (דניאל ז'), עידן – שנה, עידנין – תרתי, ופלג עידן - חצי שנה. אמרו לו: מרי, להיכן ננצל? אמר להם לגליל העליון, שנאמר "כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה" (יואל ג'), "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש" (עובדיה א').
מעניין לציין שר' חייא אומר לתלמידיו בבבל להימלט לארץ ישראל, אבל הוא מדגיש ללכת דוקא לגליל העליון ואינו מדבר על ירושלים, למרות שהפסוק שאותו הוא מצטט עוסק דוקא בירושלים. מסתבר שבאותה תקופה בכלל לא היה ישוב יהודי בירושלים, ולכן מי שהתגורר בגליל היה נחשב כאילו הוא גר בירושלים. לכן גם התלמוד הירושלמי נקרא ירושלמי, למרות שהוא נערך בגליל.
בזוהר מובא שלעתיד לבוא הגאולה תתחיל דוקא מהגליל:
12. זוהר כרך ב פרשת ויקהל, דף רכ, א
אמר ר"ש בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה בגין דאיהו חולקיה דיוסף ותמן אתברו (נ"א אתחרב) בקדמיתא ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא כמה דאת אמר (עמוס ו) ולא נחלו על שבר יוסף
החורבן התחיל בגלל הקנאות הגדולה שהיתה נפוצה בגליל והתפשטה משם גם לירושלים, וממילא הגאולה תתחיל מכך שיבוא תיקון לקנאות הזו בסובלנות ובאהבה גם כלפי אנשים שאינם מסכימים עם דעותינו.
