פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"זה פירש"
חצר שניתנה במתנה באופן זמני
בימי מלחמת העולם השניה ערכו הנאצים ימ"ש מתקפה ארוכה וממושכת (ה'בליץ') כנגד הממלכה הבריטית, ובמהלכה הפציצו את בירתה לונדון במשך חודשים ארוכים – מתקפה שגרמה למותם של רבבות ולחורבנם של מיליון בתים. באותם ימים יצאו אנשים רבים מלונדון להתגורר בערי השדה. בשל מצב זה קם לו יישוב יהודי בעיר שדה בה מעולם לא ישבו יהודים לפני כן, ונתעורר באותו מקום צורך דחוף לבניית מקוה. אחד היהודים שעבר אף הוא להתגורר באותו יישוב עברה עליו רוח נדבה והוא נתן להקים את המקוה בחצר ביתו. לימים כאשר נסתיימה אותה מתקפה והציבור החל שב לבתיו אט אט, נתמעט היישוב היהודי שבאותה עיר, אלא שאחוז מסוים כן נותר לגור באותה עיר. כיון שהמשיכו בחיי קהילה יהודיים כבעבר עדיין נותר אצלם הצורך בשימוש באותו מקוה ששימש את כל בני הקהילה בתקופה הקודמת. אלא שהנדיב שנדב את המקוה רצה למכור את ביתו וכיון שלא שייך היה למכור את הבית בלא החצר ביקש לפנות את המקוה. אותו נדיב טען שהשאיל את חצירו באופן זמני כל עוד שיגור באותו איזור עד שהמלחמה תסתיים ולכך על הקהילה לפנות המקוה כדי שאכן יוכל למכור את הבית, או לחילופין שהקהילה תקנה ממנו את הבית והחצר.
ופסק הגאון רבי יעקב יחיאל ויינברג (שו"ת "שרידי אש" ג, פג) שעל פי סוגייתנו הדין עם בני הקהילה ולא עם הנדיב, שהנה בסוגייתנו מבואר ברשב"ם (ד"ה זה היה לו לפרש) בשם רבינו חננאל, שבמוכר על הלוקח לפרש את פרטי המכר שכין שנותן דמים אינו מתבייש מן המוכר. אבל במתנה כיון שמתבייש, הרי על הנותן לפרש את פרטי המתנה. ולפיכך הסיק ה"שרידי אש", כיון שבנידוננו היתה זו מתנה, הרי שעל נותנה היה לפרש שבשעה שירצה לעזוב – יוכל להפקיעה, ומשלא עשה כך, הרי מוכח שנתנה עולמית ואינו יכול לחזור בו.
