גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקס"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת נדרים
דף כב ע"א

האם חיי שעה נדחית מפני חיי עולם?

מעשה נורא מסופר בגמרא (כב ע"א): כשעלה עולא מבבל לארץ ישראל, נתלוו אליו שני אנשים מבני מחוזא, "קם חד שחטיה לחבריה, אמר ליה לעולא, יאות עבדי (-האם עשיתי נכון?), אמר ליה, אין, ופרע ליה בית השחיטה (-כן, וגלה את מקום החתך בצווארו בכדי שימות מהר). כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה (-עולא), דלמא ח"ו אחזיקי ידי עוברי עבירה, אמר ליה, נפשך הצלת" וכו' (-רבי יוחנן ענהו שעשה כנכון, דאי לאו הכי היה הורג גם אותו).

הנה, כשנעיין בדברי עולא, יש בהם שני חלקים: א] מה שאמר: 'אין', וזו תשובתו על מה ששאל הרוצח: 'יאות עבדי', ותשובה זו בוודאי היתה בגלל שחשש שיהרוג גם אותו, ועל כך היה כמסתפק והולך: 'דילמא ח"ו אחזיקי ידי עוברי עבירה', ואמר לו רבי יוחנן דשפיר עבד מחמת הצלת נפשו. ב] מה שהוסיף ואמר 'ופרע ליה בית השחיטה', וכוונת דבריו היתה כדברי הר"ן, בכדי 'שימות מהר', ולא יצטער בהארכת מיתתו, ובחלק זה של תשובתו יש לדון, האם אמרו גם כן משום שנתיירא ממנו, ולהראות לו שמסכים עם פעולתו, או שמא אמרו אך ורק לצורך וטובת הנרצח, שינצל מיסוריו, כי אם בכדי להחזיק ידי עוברי עבירה היה די באמרו: 'אין', ותו לא מידי.

אכן, משמעות דברי הרא"ש היא, כי באמירתו 'ופרע ליה בית השחיטה' היתה בכך שתי תועליות, וכלשונו: 'ופרע ליה בית השחיטה, מחמת מורא החזיק ידיו, וגם כדי שימהר למות', הרי כי לשתיהן נתכוין. ובדברי המפרש מבואר, שכוונתו היתה בכך להחזיק ידי עוברי עבירה, ולא לטובת הנרצח שינצל מיסוריו, וכלשונו בפירושו במה שאמר לרבי יוחנן: 'דלמא ח"ו אחזיקי ידי עוברי עבירה' – 'שאמרתי לו זיל ופרע בית השחיטה'.

הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל [שהשבוע בל' סיון חל יומא דהילוליה] דן בענינים אלו בספרו 'נדרי זריזין', ובריש דבריו הבין בדברי הר"ן, שכוונתו היתה בכך אך ורק בכדי למהר מיתתו, ורק במה שאמר 'אין' היתה כוונתו להחזיק ידי הרוצח, וכן הבין גם בדברי הרא"ש, שהיו לו בכך שתי כוונות נפרדות, להחזיק ידי עוברי עבירה ולהציל את הנהרג מיסורין, ובגין כך תמה, דאם כן "מוכח מזה דין חדש, דהיכא דמאחר שידוע שבוודאי ימות וסובל יסורים גדולים מותר להמיתו שימות בקרוב" [וכתב שמפירוש המפרש אכן מוכח "דסבירא ליה דאסור לקרב מיתתו מהר, אף אם הוא סובל יסורין הרבה"], ועל כן העיר: "ובאמת דברי הרא"ש והר"ן תמוהין, דהרי קיי"ל באו"ח סי' שכט (ס"ד)... דאפילו לחיי שעה מפקחין את הגל בשבת, ואם כן אם נתנה שבת לדחות בשביל חיי שעה, מכל שכן דאסור להמיתו מחיי שעה, ואיך אמר 'ופרע לו בית השחיטה'".

ומכח תמיהא זו הסיק בדברי הר"ן, שמה שאמר כן בכדי 'שימות מהר', היה בגלל 'לאחזוקי ידי עוברי עבירה', ולא אמר כן כתכלית כשלעצמה, כי אסור לקרב את מיתתו, הגם שבוודאי ימות, ונשאר בצ"ע בדברי הרא"ש, שפשיטות לשונו נוטה, שהיו לו בכך שתי מטרות, להחזיק ידי עוברי עבירה, ושימות מהר, וכל אחת מהן היתה מטרה כשלעצמה, והוא תמוה, היאך מותר לקרב את מיתתו, הגם שאין לו כי אם חיי שעה (עי' שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' קד).

אולם, גם כלפי מסקנתו בהבנת דברי הר"ן הוסיף ותמה, כי גם בכדי להחזיק ידי עוברי עבירה לא הותר לעשות כן, וגם כשעל ידי כן הציל את נפשו, ולא תועיל בכך תשובת רבי יוחנן כלל, וכלשונו: "ועוד קשה יותר, דאף אם היה הכל לאחזוקי דיבוריה, כיון דקיי"ל דאף על חיי שעה מפקחין, ועיין בפרי מגדים או"ח סי' שכט (מש"ז סק"ב), דאף על גוסס וחיי שעה מחללין את השבת, אם כן מוכח ד'וחי בהם' קאי על חיי שעה, ואיך מותר ליתן לו עצה להמיתו מהר עבור אחזוקי ידיו להציל את עצמו, הלא בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, ומה חזית דדמא דידך סומק טפי', ועיין ביו"ד סי' קנז (ס"א) דאפילו בדברים דהוי רק לאו בעלמא יהרג ואל יעבור, ואם כן איך מותר לו להציל עצמו ולהמית חבירו".

וממשיך וכותב: "ואין לומר, דלו הוי חיי עולם, ולנהרג הוא רק חיי שעה, ולכן עדיפי טפי חיי עולם מחיי שעה, דזה אינו, דלו הוי רק ספק אם יהרגנו, ולנהרג הוי ודאי, ואם כן ראוי שיהיה נדחה ספק מחמת ודאי, ומזה יהיה מוכח דספק חיי עולם עדיף מחיי שעה ודאי, וצ"ע בכל זה" (וע"ע בשו"ת בסו"ס 'נדרי זרוזין' שהאריך עוד בזה. ויצויין שכמסקנא זו הסיק בתפא"י [עמ"ס יומא, פ"ח בועז אות ג] בזה"ל: "ונ"ל, דאיכא למימר דאע"ג דקיי"ל דחיישינן לחיי שעה, היינו באין חיי קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו, וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו, הוה שרי מה"ט, וכ"ש בדבור, שאינו רק גרמא בעלמא...").

ולסיום נביא עוד שני פירושים שמצינו בראשונים, אשר לפיהם אין להוכיח כלל לענייננו. וז"ל המאירי: "אסור לסייע ידי עוברי עבירה, ולא סיוע ממש או נתינת עצה על העבירה, אלא אף לחזקם בדברים או לשבחם על מה שעשו אסור... ובמקום סכנת עצמו מיהא מותר, אחר שאינו מסייע ממש ולא נותן עצה, והוא שאמרו כאן עולא במסקיה בארעא דישראל וכו', וא"ל, 'אין, פרע ליה בית השחיטה', כאדם שמראה עצמו שמח במה שעשה חבירו ומחזקו, שיפליג הדבר לפרסמו, ומ"מ כבר מת, ואין פריעת בית השחיטה עושה בו דבר", וכמובן שלפי זה לא קשה מידי, כי כבר היה אחרי המיתה.

וכן יש להביא מה שמובא בשטמ"ק בשם הרא"ם: "תרי בני חוזאי ישראלים היו שחטיה לחבריה וכו'. ויש מפרשים גוים היו, ואעפ"י כן היה ירא עולא, שמא חיזק יד עוברי עבירה, שבני נח מצווין על שפיכות דמים". ולפי שיטה זו וודאי דם שלו סומק טפי מדמו של הנכרי, ולא היה שום חשש באמירתו.