הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
נשבעין לקיים את המצוה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים ח ע"א
מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר: +תהלים קיט+ נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא!
אלא הא קמ"ל, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה.
מבנה הסוגיה:
1.
מותר להישבע על קיום מצוה:
מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר: +תהלים קיט+ נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
משמע כאן ששבועתו חלה לגמרי.
1.1
מקשה הגמרא:
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא!
קצת קשה, מדוע כאן הגמרא לא מסבירה כבהמשך "ואין שבועה חלה על שבועה".
וצריך להיות ששבועתו ה"חדשה" לא תחול, ולא יתחייב עליה.
2.
אלא הא קמ"ל, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה.
אמנם אין לשבועה השניה דיני שבועה ממש, ולא ייענש אם לא יקיימנה. אבל מצד שני מותר לו להישבע כך כדי לזרז את עצמו.
3.
דין דומה:
ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר לאלהי ישראל.
כאן לא מדובר על קיום מצות חובה ממש אלא ביצוע פעולה שעל ידי קיומה מקיימים מצוה, אבל היא איננה חובה [ללמוד "פרק" או "מסכתא"].
וזו התוספת של רב גידל על המקרה הקודם.
3.1
גם כאן הגמרא מקשה כלעיל בסעיף 1.1:
והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה!
לפי זה אולי הגמרא בשלב זה לא מקבלת את הבחנתנו לעיל בסעיף 3.
4.
מאי קמ"ל? דאפי' זרוזי בעלמא,
הגמרא מסבירה שהחידוש הוא שמותר להישבע לזירוז עצמי.
4.1
קצת קשה [לפי ההמשך בגמרא]: כי כבר בניסוח כאן משמע שהחידוש בדברי רב גידל, שניתן להישבע על "זרוזי בעלמא," שזה רמה "נמוכה" מ"לזרוזי נפשיה" לעיל בסעיף 2.
5.
הגמרא מקשה:
היינו דרב גידל קמייתא!
שני דיניו של רב גידל [בשם "רב"] דומים, ומדוע היה צריך לומר את שניהם!
משמע שהגמרא לא מתכוונת להבחנה שלנו לעיל בסוף סעיף 4.1.
5.1
הערה: בדרך כלל שאלה מסוג זה [של כפילות דינים] נאמרת על דברי תנאים ולא על דברי אמוראים!
6.
מיישבת הגמרא:
הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה.
הדין השני מחדש: ששבועתו קיימת לגבי לימוד תורה מעבר למינימום המתחייב.
6.1
ראה בפרשנים דיון רחב לגבי חיוב מצות תלמוד תורה - "היקפו" ו"איכותו".
7.
מימרא נוספת - שלישית - של רב גידל:
א"ר גידל א"ר: האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה - עליו להשכים, שנאמר: +יחזקאל ג+ ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך... ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד.
על מימרא זו של רב גידל הגמרא לא שואלת מה בא לחדש. בפשטות כאן לא מדובר על עצם הלימוד אלא על ההשכמה...
8.
לגבי סעיף 1-2 לעיל:
רמב"ם הלכות שבועות פרק יא הלכה ג:
ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
הרמב"ם לא מבדיל בין המקרים של רב גידל בסוגייתנו. הוא מדגיש "מצוה לעשותה" - דהיינו דווקא להישבע לקיים מצות עשה.
הרמב"ם לא מביא את המקרה השני בסוגייתנו שבסעיף 3-4.
9.
רמב"ם הלכות נדרים פרק א הלכה כט:
האומר לחבירו א נשכים ונשנה פרק, עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא ואף על פי שלא הוציאו בלשון נדר.
הרמב"ם מתייחס למקרה השלישי שבסוגייתנו. הוא מבדיל בין מקרה זה לשני המקרים הקודמים בסוגייתנו.
9.1
כאן הרמב"ם לא אומר שזו שבועה או נדר, אלא "כמו נדר", ולכן לא עובר על איסור "בל יחל" אם לא קיים את הבטחתו.
וכך משמע:
הגהות מיימוניות הלכות נדרים פרק א הלכה כט:
[א] פריך התם והלא מושבע ועומד הוא מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה הא קמ"ל דמצוה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא שנשבעים לקיים המצות כדלעיל רפי"א מהל' שבועות ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה שחרית וערבית מש"ה חייל שבועה עליה ומדקדק ר"י מדאקשינן מדרב גידל קמייתא משמע שגם אשנה פרק זה ס"ה עכ"ל:
רדב"ז הלכות נדרים פרק א הלכה כט:
[כט] האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה וכו'. פ"ק אמר רב גידל האומר אשכים ואשנה פרק זה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והא דאמרי' נדר גדול לאו למימרא שאם לא ישנה הפרק עבר על לא יחל דהא אקשינן עליה מדרב גידל קמייתא דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה ומתרצי' ותו דאמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנא' ויאמר אלי בן אדם קום צא אל הבקעה וכו'. ומשמע עליו להשכים אבל לא הוי נדר גמור. וזהו שכתב רבינו שזה כמו נדר הוא וכו':
10.
הערה חשובה: הגמרא לא קבעה הבחנה בין המקרה השלישי בסוגייתנו לשני המקרים הקודמים מה שנראה שהרמב"ם כן מבדיל ביניהם.
11.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רג סעיף ו:
<ה> האומר: אשנה פרק זה, וירא שמא יתרשל בדבר, ה שרי ליה (ב) למנדר לזרוזי נפשיה.
הוא מביא דווקא את המימרא השניה של רב גידל.
11.1
ואחר כך מביא את המימרא הראשונה:
וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, ו מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו.
ובאופן כללי הוא מתייחס גם למצות לא תעשה - לא מודגש בסוגייתנו!
