הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דאורייתא" - סברא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים ג ע"א
ואיבעית אימא: ידות איידי דאתיין מדרשא, מפרש להון ברישא.
וליפתח הדין ברישא!
מיפתח פתח בכינויין דאורייתא ברישא,
והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא.
1.
הר"ן מסכת נדרים דף ג עמוד א
כי פתח פתח בכינויין דאורייתא - שכן דרך התנא להתחיל בדברים הידועים והפשוטים.
1.1
ראה פירוש מפורט ב"שוטנשטיין" הערה 5 שמסביר שברור מסברא שכינויי נדרים דינם כנדרים עצמם שמוזכרים בתורה.
נראה שפרשנות חכמים מכח סברתם לפסוק בתורה - וללא דרשה מיוחדת - היא עצמה בעלת תוקף של "דאורייתא".
2.
אמנם בהמשך, הגמרא אומרת שיש להקדים בלשון המשנה דווקא את מה שנלמד מדרשה.
3. לכאורה יש כאן סתירה:
של"ה - כללי התלמוד (ב) כלל רבי אות קכג:
קכג. כתב הליכות עולם (שער ג' פ"ב אות יט): אורחיה דתנא למנקט ברישא מה דאתא מדרשא, והדר מייתי מה דכתיב בהדיא בקרא. וטעמא, משום דמאי דאתא מדרשא חביבא ליה טפי ומקדימו.
כגון בריש יבמות דף ב א) חמש עשרה נשים, בתו ובת בתו ובת בנו וכו'. ומפרש בגמרא (ב ב), דהאי דאקדים בתו משום דאתיא מדרשא, חביבא ליה ואקדמה.
וכן בריש נדרים דף ג א), עכ"ל.
וזה לשון מהר"י קארו (שם בכללי הגמרא אות יט): מאי דאתא מדרשא כו', ואני אומר דבקצת מקומות אמרינן (נדרים דף ג א): כי פתח בדאורייתא פתח.
עד כאן הוא מביא את שתי ההעדפות בסוגייתנו.
3.1
וקשה, דשני תירוצים אלו סותרים זה את זה.
שני ההסברים הנ"ל בסוגייתנו נראים כסותרים.
3.2
והיה נראה לומר, שכשאנו אומרים איידי דאתא מדרשא חביבא ליה, היינו כשבתחלה כלל הכל בין כתובים בתורה בין שאין כתובים, ואחר כך חוזר לפרש אותם, כגון ההיא דפרק קמא דיבמות דף ב א), דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, ואחר כך פרט אותם ושנה, ואלו הן: בתו ובת בתו וכו'.
כשבא לפרש מה שהובא ברשימה מוקדמת אז מתחיל במה שנלמד מדרשה.
3.3
אבל אם ברשימה המוקדמת לא מוזכרים גם דברים מדאורייתא וגם דינים מדרבנן אז מפרש קודם את מה שמדאורייתא:
אבל היכא דלא כלל תחלה הכתובים בתורה (וגם) [עם] שאינם כתובים, אמרינן דפתח בדאורייתא. וכן בריש פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קח ב), דאמרינן איידי דאתא מדרשא חביבא ליה, משום דיש נוחלין כו' דקתני ברישא, הוי כלל כמו חמש עשרה נשים, עכ"ל.
