הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חיסורי מחסרא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
נדרים ב ע"א
פתח בכינויין: כל כנויי נדרים, ומפרש ידות: האומר לחבירו מודר אני ממך!
ותו, ידות אינשי!
איירי בהון, וחסורי מיחסרא והכי קתני: כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים.
1.
בדפים הראשונים [לפחות] יש הרבה פעמים מעין "חיסורי מחסרא".
מתוך 104 מופעים של הביטוי "חסורי מחסרא" בש"ס 7 מופעים הם במסכת נדרים.
2.
יש ביטויים דומים כגון: "תני" [להלן דף ג עמוד א] - 11 מופעים, כשבא ליישב קושיה על ידי "תיקון" גירסא.
2.1
וגם הביטוי "הכי קתני" - 106 מופעים בש"ס - 10 מופעים במסכת נדרים [מלבד אלה שמצורפים לביטוי "חיסורי מחסרא"] מתאים לפעמים למשמעות הנ"ל - תיקון גירסא.
3.
מפאת חשיבות העניין נעיין בכללים הבאים של חיסורי מחסרא:
של"ה - כללי התלמוד (י) כלל למד:
1. הוא מעלה שאלה עקרונית-רעיונית:
רה. בכמה מקומות בתלמוד חסורי מחסרא והכי קתני. ידוע שהדבר השלם הוא אשר לא יקבל לא תוספות ולא חסרון, ותורתינו היא תמימה, ואם כן איך אומר על המשנה שהיא חסרה.
כיצד "חיסרון" מתיישב עם "תורת ה' תמימה"?
2.
ומצאתי בספר שארית יוסף (נתיב המשנה, כלל ה'), שכתב בשם הר"ר מתתיה הצרפתי, שכשאומר הגמרא חסורי מחסרא, שאין שם שום חסרון בפועל, כי איך נאמר שהתנא חסר, והאומר שהמשנה חסרה אחד מסמניה חייב. אבל ראוי שנאמר שרבי סידר המשנה דרך קצרה, ובאותן תיבות שבמשנה די להבין כוונת התנא, והוא לא בא לבונן האבנים, ולעולם אותו חסרון שאומר חסורי מחסרא בכח לשון המשנה עומד רוח אלהים עמה לא חסרה דבר, והחסרון הוא בחיקנו ודעתנו, עכ"ל.
"רבי" דיבר בלשון קצרה באופן שניתן להבין את כוונתו. כנראה שהוא מתכוון לומר, שבתקופתו של "רבי" ותלמידיו כך היו פני הדברים, ובתקופות הבאות [ואולי כבר בימי האמוראים] היה קשה יותר להבין את ה"קיצור" של "רבי" וזה נובע מכך ש"החסרון הוא בחיקנו ודעתנו".
ומביא רמז מפסוק:
ועל זה נאמר (דברים לב, מז) 'כי לא דבר רק הוא מכם'. ופירשו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) לא דבר רק, ואם הוא רק, הוא מכם.
2.1
וכדמות זה מצאתי בספר הבטחון של הרמב"ן ז"ל (האמונה והבטחון פ"ט), שכתב וזה לשונו: יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון קודש אלא בענין שידמה ללשון שאנו שוקעים בו בגלות בעונותינו, עכ"ל.
הרמב"ן מסביר באופן דומה גם לגבי פסוקי התורה! ["חיסורי מחסרא"?]
3.
רו. ולכאורה דברי תוספות מנגדים זה, בפרק הזורק (שבת דף ק"ב (א) אמר רב אשי חסורי מחסרא כו', וכתבו התוספות (שם ד"ה רב אשי) אין זה חסרון ממש, שהמשנה כמות שהיא שנויה יש לפרש כן,
אלא כדי לפרשה קאמר בלשון חסורי מחסרא, עד כאן.
הרי שמשמע מדברי התוספות, דבעלמא כשאומר חסורי מחסרא, רצה לומר חסר ממש.
הוא מדייק מדברי תוס' שבדרך כלל משמעות ה"חיסורי מחסרא" הוא ש"חסר ממש" ולא כפירוש ללשון המשנה.
3.1
אבל ראה מה שהסברנו על מסכת שבת דף קב בדברי התוס' הנ"ל.
4.
המשך דברי השל"ה:
אמנם כי דייקת שפיר לאו הכי הוא, אלא כוונתם הוא דאפילו לפי שכל הבנתינו היא מובנת כמות שהיא, ואין אנחנו צריכין לפרש אותה כאילו היתה חסרה, ולא היה לו לתלמודא לומר שם בלשון חסורי מחסרא, אלא היה לו לומר 'הכי קאמר'.
הוא מסביר את התוס' באופן "הפוך": ניתן להבין את המשנה גם בלי להשלים את ה"חיסורי מחסרא", וקושיית התוס' היא, שהיה צריך לומר בגמרא "רק" את הביטוי "הכי קאמר" ולא את הביטוי "חיסורי מחסרא".
4.1
והוא מבדיל בין שני הביטויים לעיל:
וזהו החילוק שבין 'הכי קאמר' לבין 'חסורי מחסרא'. כי כשאומר הכי קאמר עושה פירוש על המשנה כמות שהיא, ואף שהפירוש הוא רחוק, מכל מקום מובנת להתרצן כמות שהיא,
הביטוי "הכי קאמר" מפרש את המשנה באופן "רחוק" אבל ניתן להבנה.
ואילו "חיסורי מחסרא" משלים את המשנה באופן שבלעדי ההשלמה לא ניתן להבין כלל את המשנה.
אבל כשאומר חסורי מחסרא, אז אומר התרצן פירוש המשנה נעלם ממני לפרש אותה כמות שהיא שנויה, ובודאי אין לפרשה בענין אחר אלא כאילו היא חסרה,
והיתה נשנית בזה הלשון, וכך היא כוונת המשנה, והחסרון בכח לשון המשנה עומד, ונעלם ממנו איך עומד בכח הלשון,
אבל מכל מקום האמת הוא שכוונת המשנה היא כאילו היו אלו התיבות נכתבות בה.
4.2
נראה שעדיין ההסברים לעיל הם כלליים מדי ולא ברורים די צרכם. וראה מה שהבחנו במסכת שבת דף קב בין סוגים שונים של "תיקונים" ללשון המשנה.
יש פעמים שה"חסורי מחסרא" מוסיף מילת קישור בין שני חלקי המשנה,
ויש פעמים שה"חסורי מחסרא" מוסיף משפט שלם,
ויש פעמים שבמשפט המשלים יש "אוקימתא" שאינה רמוזה במשנה.
ולגבי שני הסוגים האחרונים מובאת [בפירוש או מכללא] מילת הניגוד "אבל".
4.3
ומתאים לדברי הר"ן:
הר"ן מסכת נדרים דף ב עמוד ב
פתח בכנויין וכו' - ותו ידות וכו', נ"ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח דאפילו אי אמרת דמתניתין מיחסרא, לא מיחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען וכיון דעל כרחיך בכנויים פתח אפילו תנא נמי ידות הוה ליה לפרושא ההוא דפתח בה ברישא, ותו ידות אנשינהו, שכחן שהרי לא הזכירן תחלה כדי שיפרש אותן, ומתרץ קושיא בתרייתא וקאמר איירי בהון וכו', כלומר חסורי מחסרא...
כלומר, כל "חיסורי מחסרא" הוא באמצע משפט או בסופו של קטע מסויים במשנה, אבל לא אומרים "חיסורי מחסרא" באופן ש"חסר" בתחילת הקטע במשנה.
4.4
בסוף הסוגיה [להלן בדף ג] משמע שאמנם כן אומרים "חיסורי מחסרא" בתחילת המשנה!
5.
המשך דברי השל"ה::
רז. וזו ענין שאינו אומר התלמוד חסורי מחסרא אלא להוסיף, אבל להחליף דבר והפוכו לא. כדמוכח בפרק קמא דכתובות דף יב א), גבי ברייתא דכל שלא נהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים,
ואמר אביי תני כל שנהג,
ואמר ליה רבא והא כל שלא נהג קתני.
ולפי מה שכתבתי ניחא, לפי שחסרון דברים עומד בכח לשון התנא,
אבל דבר והפוכו מסתמא אינו עומד בלשון התנא.
כלל: "חסורי מחסרא" לא בא כדי להחליף מילת חיוב למילת שלילה ולהיפך [ש"הופך" את המשמעות]!
6.
הוא מביא דעה חולקת:
אבל הליכות עולם (שער ב' פ"ב אות יד) כתב על זה, להחליף דבר והפוכו לא, והטעם [משום] שאדם טועה בגירסא לחסר [דבר] על ידי שכחה, אבל להחליף דבר והפוכו לא, וכן פירש רש"י פרק קמא דסנהדרין דף י ב ד"ה והא עבור קתני), עכ"ל.
הרי משמע מדבריו דחסורי מחסרא הוא חסר ממש, ושכח התנא אלו דברים.
ה"הליכות עולם" סובר - לפי הבנת השל"ה - ש"חיסורי מחסרא" פירושו שהתנא ממש שכח! ולכן לא מתאים "להחליף דבר והפוכו"
6.1
וכך הוא מדייק גם מדברי רבי יוסף קארו:
וכן נראה מדברי מהר"י קארו בכללי תלמוד שלו (בהליכות עולם שם), וזה לשונו: ויש לתמוה למה היה חסרון במשנה שהוצרך לומר בקצת מקומות חסורי מחסרא והכי קתני, ולמה לא שנאה כתקנה.
ונראה לי שהטעם מפני (שכששנו) [שכשהיו] שונים על פה גרמה השכחה בקצת מקומות ושכחו קצת תיבות, ולא רצה רבי לכתוב אלא בלשון שהיתה שגורה בפי רוב התלמידים על דרך 'משנה לא זזה ממקומה' (יבמות דף ל א), וסמך על המעיין שיבין החסרון ויגיה.
וכן כתבו התוספות ז"ל בפרק קמא דנזיר דף י' (א ד"ה מי קתני), דדוקא היכא דמוכח החסרון יש כח להוסיף על לשון המשנה, עכ"ל (מהר"י קארו).
גם לפיו מדובר בשכחה ממש בדור שלפני "רבי", ו"רבי" השאיר את המשנה בצורתה, כי התלמידים התרגלו אליה!
7.
רח. אמנם מה שנראה בעיני כתבתי. ומה שכתבו התוספות יש כח להוסיף על לשון המשנה, אינם רוצים לומר הוספה בפועל אלא בכח. כלומר, לפרש אותה כאילו היו בה אלו דברים הנוספים.
גם מה שכתב הליכות העולם, שאדם טועה בגירסא לחסר ע"י שכחה כו', הלשון לאו דוקא. אלא הכוונה במה שדרכן של בני אדם לטעות ולשכוח בעל פה בגירסא, זה דרכו של תנא לכלול זה בתוך מליצת לשונו, והדבר זה עומד בתוך דבריו רק שנעלם ממנו, אבל להחליף דבר והפוכו לא.
הוא מנסה להסביר את דברי ה"הליכות עולם" - לעיל בסעיף 6 - באופן שהשל"ה עצמו סובר, שמדובר שהלשון החסרה היתה "מקובלת" ושימושית בזמנה!
8.
והוא מביא מסוגייתנו - מסכת נדרים דף ב:
ומזה יובן טעם אין אומרים חסורי מחסרא בראש המשנה. וכתב הר"ן בריש נדרים דף ב ב ד"ה פתח בכנויין), לפי שאין אדם שוכח ומחסר בריש דבריו. כלומר, כל מה שאין דרכן של בני אדם לשכוח אין דרך התנא לכלול זה ולרמז במליצת דבריו, כי כל מה שדרך לשכוח הוא מילתא זוטרתי, ויכול התנא לכלול זה במליצת דבריו, וקל להבין.
הוא מוכיח מדברי הר"ן בסוגייתנו ש"חסורי מחסרא" פירושו השלמת מילים שבני אדם היו רגילים לשכוח ולהשמיטם! שהרי הר"ן מנמק את הכלל שלא אומרים חסורי מחסרא בתחילת משנה כי אדם לא שוכח מילים בתחילת דבריו!
הכלל הנ"ל לא נאמר בגמרא אלא כך מסביר הר"ן את הסוגיה!
9.
הר"ן מסכת נדרים דף ב עמוד ב:
[הובא לעיל בסעיף 4.3]
פתח בכנויין וכו' - ותו ידות וכו', נ"ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח דאפילו אי אמרת דמתניתין מיחסרא לא מיחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען וכיון דעל כרחיך בכנויים פתח אפילו תנא נמי ידות הוה ליה לפרושא ההוא דפתח בה ברישא, ותו ידות אנשינהו, שכחן שהרי לא הזכירן תחלה כדי שיפרש אותן, ומתרץ קושיא בתרייתא וקאמר איירי בהון וכו', כלומר חסורי מחסרא.
10.
אולי הדיון הנ"ל מתאים לפתיחת מסכת נדרים כדי להדגיש את לשונה המיוחד של המסכת [גם במשנה ולא רק בגמרא]!
10.1
בסוגייתנו לא מדובר על נפקות הלכתית שנובעת מה"חסורי מחסרא", אלא רק בשינוי רשימת הנושאים במשנה! [ניסוח המשנה]
