המסכתות המשונות / ר. הירשמן

באדיבות המוסף התורני 'קולמוס' מבית 'משפחה'

עמלי התורה בכלל ולומדי הדף היומי בפרט, הבחינו בלמדם את המסכתות נדרים ונזיר, בלשונן יוצאת הדופן של המסכתות הללו. קדמונים רבים ציינו את התופעה מבלי להעניק לה פשר. בעלי התוס' כתבו ש"לשון נדרים משונה" (נדרים ז. ד"ה תיבעי) ו"לשון נזיר משונה" (נזיר יב. ד"ה מ"ט, ועוד). כך כתבו גם הרא"ש (נדרים ב: ד"ה ותו) וראשונים נוספים (המאירי נדרים ט., שיטמ"ק נדרים טז: ועוד). ואכן, תופעה זו בולטת וניכרת לעין כל, כפי שנדגים להלן.

תופעה מעניינת זו חוזרת ונשנית גם במקצת מסכתות מסדר קדשים: מעילה (תוס' מעילה ט"ז. ד"ה מאי), כריתות ובעיקר מסכת תמורה, שרבו בה תמורות הלשון, ונמצאו בה 24 "לישנא אחרינא", שלשונן אינה כלשון המצויה ברובו של התלמוד.

במאמר זה ננסה לעמוד על פשר הדבר, תחילה על פי דבריהם של ספרים וסופרים שעסקו בה, ולבסוף ע"פ הנראה בעינינו בסוגיא זו.

* * *

דוגמאות רבות ישנן לשינוי לשונן של המסכתות שהזכרנו לעומת כל הש"ס. למשל, בדרך כלל משתמשים במילה "האי", במשמעות "הזה". לעומת זאת בנדרים ובנזיר, בתמורה, בכריתות ובמעילה, מחליפה אותה המילה "הדין". מילה זו, המוזכרת בשאר מסכתות הש"ס שבע פעמים בלבד, נזכרת במסכתות הללו ארבעים ושתיים פעמים, פי ששה מכל הש"ס. כך גם אחותה, המילה "הדא", כלומר "זו", מוזכרת ברחבי הש"ס ארבע פעמים, אך במסכתות אלו עשרים ושתיים, פי חמישה ויותר.

מילים אחרות הנפוצות בש"ס באופן אחד, מופיעות במסכתות אלו באופן שונה. כך נמצא "הלין" במקום "הני", "דילי, דיליה ודילן" במקום "דידי, דידיה ודידן", "מידעם" כתחליף ל"מידי", "לא אית" במקום "לית", ועוד. גם המילה "תיקו", המופיעה מאות פעמים בש"ס לציון קושיא שנשארה בלא הכרעה, אינה מופיעה כלל במסכת נדרים. במקומה באה המילה "תיבעי", שאינה נמצאת במקום אחר במשמעות זו.

סגנון המסכתות הללו שונה אף הוא. כך למשל מצינו בנדרים (טז.) נוסח זה: "אביי לא אמר טעם כרב אשי... ורב אשי נאדי מן טעם דאביי". אילו היה מנוסח משפט זה בלשון הרגילה בש"ס, הוא היה נראה כך: "אביי לא אמר כרב אשי... ורב אשי לא אמר כאביי".

לעומת הלשון המצויה בש"ס "אמר מר", נמצא רבות במסכתות אלו הלשון "קתני". מאידך, משמשת לשון "אמר מר" בצורה חריגה ביותר. הגמרא (נדרים עא:) מסתפקת אם גירושין הם כשתיקה או כהקמה, ומלמדת מהי הנפקא מינה בכך: "אי אמר מר כשתיקה דמי מצי מיפר לה, ואי אמר מר כהקמה דמי לא מצי מיפר לה". במסכתות אחרות היתה נוקטת הגמרא: "אי נימא כשתיקה דמי מצי מיפר, ואי נימא כהקמה דמי לא מצי מיפר".

הצורה הנפוצה בש"ס להציג מכנה משותף לדעות של מספר תנאים היא: רבי פלוני ורבי פלוני ורבי פלוני אמרו דבר אחד. בנדרים (י.) נקראת התופעה בשמה המפורש: "אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי".

ניתן להאריך ולהביא דוגמאות נוספות, אך נדמה שדי באלו שהובאו כדי ללמד שאין הדבר מקרי, אלא יש כאן תופעה עקבית וברורה, של שינוי רב בין לשונן של המסכתות הללו לבין שאר מסכתות התלמוד. עלינו לבאר אפוא את סיבת הדבר.
 

היש שרידים ממהדורא קדומה של הש"ס?

היו שרצו לתלות את סיבת לשונן המשונה של המסכתות הללו, בעובדה שהן שריד ממהדורא קמא של התלמוד. לדעתם נערך התלמוד הבבלי בשתי מהדורות - מהדורא קמא ומהדורא בתרא. כך כותב "תפארת ישראל" באבות (פ"ב, בועז ב): "חובה על כל מחבר ספר לעשות מהדורא על החיבור... והרי גם רב אשי עשה מהדורא על הש"ס, וכמדומה לי שמסכתות נדרים, נזיר, ערכין, כריתות, תמורה, מעילה, תמיד, נחטפה השעה ולא נעשה עליהן מהדורא, ולכן באמת סגנון מסכתות הללו אינן כסגנון שאר הש"ס", עכ"ל. הנחה זו נמצאת גם בספר "סדר הדורות" (ערך רב אשי) ובאחרונים נוספים.

דברים אלו מבוססים על הגמרא במסכת ב"ב (קנז:) המלמדת כך: "אמר רבינא מהדורא קמא דרב אשי אמר לן 'ראשון קנה', מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן 'יחלוקו'". מפורש כאן לכאורה, שהיו לתלמוד שתי מהדורות, ורב אשי אף שינה את דעתו ההלכתית ממהדורה ראשונה לשנייה. היו שהגדילו לעשות וטענו שכאשר ערך הגר"א מווילנא את גלותו המפורסמת, הזדמן למינכן וראה שם את כתב היד הידוע של התלמוד - כת"י מינכן. לנוכח השינויים הרבים שגילה הגר"א בכתב היד, הוא קבע כי זו היא "מהדורא קמא" של הש"ס, ואילו התלמוד שברשותנו הוא "מהדורא בתרא".

הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי, שמתייחס בספרו "דורות הראשונים" לשאלת יצירת התלמוד, חולק על הנחה זו מכל וכל, וטוען שהיא חסרת בסיס. לדבריו, הרעיון של כתיבת הש"ס בשתי מהדורות לא עלה על דעת אף קדמון ואיש מן הראשונים אינו מפרש כך את עניין המהדורות של רב אשי.

הנה למשל פירוש רשב"ם, המבוסס על רב האי גאון ור"ח: "רב אשי חיה ששים שנה ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי, ולכשהגיעו שלשים שנה סיים כל לימודו, וכן עשה בשלשים שנים אחרונים. ומהדורא קמא היינו שלשים שנים ראשונים, ומהדורא בתרא הן שלשים שנים אחרונים". רשב"ם מפרש אפוא את שתי המהדורות כשני מחזורי לימוד בחיי רב אשי, אך לא כשתי עריכות שונות.

גם באגרת ר"ש גאון (ק"ד) מצינו שכותב כך: "זהו שאמרו במחזור ראשון של רב אשי אמר לנו כך ובמחזור אחרון של רב אשי אמר לנו באופן אחר, שכך התקינו רבותינו לשנות בכל שנה ושנה שתי מסכתות, בין מועטות ובין מרובות, [כדי] שיחזרו על כל הש"ס בשלושים שנים. וכיון שרב אשי מלך קרוב לששים שנה, היו א"כ שני מחזורים" (מתורגם). מבואר אפוא שכוונת הגמרא היא, שרב אשי חזר פעמיים על תלמודו במשך כשישים השנים שכיהן כראש ישיבה, וההוראה למעשה היתה שונה בין הפעם הראשונה לשנייה. האם ניתן למצוא כאן רמז על שתי עריכות של התלמוד? הלא אין מדובר כלל על פעולתו המיוחדת של רב אשי בחתימת הש"ס, אלא בהוראה הלכתית שהורה, ככל מורה הוראה ומרביץ תורה שקם בישראל!

ראשונים נוספים פירשו את הגמרא בפשטות רבה, על חזרה שנייה של הסוגיא בתקופה מאוחרת בחיי רב אשי. כותב רבינו גרשום: "מהדורא קמא דרב אשי - כשהיינו למדים לפניו בבחרותו. מהדורא בתרא - בזקנותו". הרי לנו, שלא קישר זאת רגמ"ה לעניין סידור התלמוד וחתימתו כלל וכלל, אלא לעניין חזרת הלימוד בתקופה אחרת. לאחרונה אף נמצאה בכת"י ישן של הש"ס גירסה זו: "במהדורא קמא דשמעתא רב אשי אמר לן... במהדורא בתרא דשמעתא אמר לן וכו'". לגירסה זו הדברים כפשטן, ומתייחסים לחזרה נוספת של הסוגיא.

עצם הביטוי "מהדורא קמא ובתרא" פירושו המילולי הוא חזרה ראשונה ואחרונה. ביטוי זה מקביל לעובדה שמצאנו אצל כמה וכמה אמוראים, ששינו את דעתם כאשר חזרו על הלימוד. כך למשל במס' ביצה (כד:) אמר רב: "אנא ולוי הוינן קמיה דרבי... באורתא אמר מותרין באכילה בצפרא אמר מותרין לקבל" (אני ולוי היינו לפני רבי... בלילה אמר... ובבוקר אמר...). כלומר, רבי שנה את תלמודו בערב ובבוקר ושינה את פסק ההלכה מהערב עד הבוקר. בירושלמי (פסחים פ"ה ה"ג, יבמות פ"א ה"ב ועוד) מצינו שרבי יוסה פסק דינים מסוימים, אך "במחזורה תניינא" חזר בו. "מחזורה תניינא" בארמית ארצישראלית, היא "מהדורא בתרא" בארמית בבלית. הרי לנו, שדרך האמוראים היתה לחזור על לימודם, ולעתים היו חוזרים בהם מדבריהם הראשונים, כדרכה של תורה.

באשר לאגדה הקושרת את הגר"א בזיהויו של כת"י מינכן כמהדורא קמא של רב אשי, נצטט כאן בקצרה את דברי החוקר ר' שלמה זלמן הבלין: "לכל זה אין יסוד. אין כאן מסורת ולא מקורות שונים ... אלא סיפור בלתי מוסמך של ... בשם ... (השמות הושמטו מפני הכבוד - ר.ה.). אין זו מסורת, שכן אין היא ידועה לשום חכם ולא הובאה עד ימינו בשום מקור.... גם בכת"י מינכן נאמר לשון זה עצמו של מהדורא קמא ובתרא (!)... בזמן היות הגר"א בגלות בברלין (תק"ד) לא היה כת"י זה בספרייה במינכן, כי החיד"א ראהו בשנת תקי"ד אצל אדם פרטי בפפערשא (מעגל טוב השלם, ברלין-ירושלים תרפ"א תרצ"ד, עמ' 13). רק בשנת תקס"ו, שמונה שנים לאחר פטירת הגר"א, עבר כתב היד למינכן".

סיכומו של דבר, אין כל מקור להנחה כי רב אשי ערך יותר ממהדורה אחת של התלמוד. המהדורה היחידה שנחתמה ע"י רבינא ורב אשי ותלמידיהם, נמסרה מדור לדור במסירות נפש והיא המצויה עתה בידינו. עלינו לחפש אפוא את סיבת שינויי הלשון במסכתות שהוזכרו בגורמים אחרים ולא בשינויי מהדורות.
 

השערתו של בעל "דורות הראשונים"

ר' יצחק אייזיק הלוי נוטה להמעיט בממדי התופעה. לאחר שהוא כותב שהשינויים הללו הם זניחים למדי, ולשונן הכללית של המסכתות הללו אינה שונה משמעותית משאר המסכתות, הוא מבאר מדוע בכל זאת חלו שינויים אלו בתלמוד לנדרים ולנזיר:

בעוד שאת כל מסכתות הש"ס למדו וגרסו לאחר חתימת התלמוד בין בבבל ובין בארץ ישראל, הרי שאת הלימוד במסכת נדרים (ונזיר) נטשו ישיבות בבל, מחשש לזלזול בענייני נדרים ושבועות. כך כותב רב נטרונאי גאון, הביאו הרי"ף בסוף נדרים: "נדרים אינה נשנית בשתי ישיבות (סורא ופומבדיתא ר.ה.) היום, יותר ממאה שנה, וכך אמר רב יהודאי גאון נהורא דעלמא, דאנן לא גרסינן נדרים, ולא ידעינן לאסור ולהתיר בה לא נדר ולא שבועה" וכו'. מבואר אפוא, שבתקופת הגאונים נזנחה מסכת נדרים ולא נלמדה בישיבותיה של בבל.

כידוע, טרם המצאת הדפוס, היו מעתיקים את ספרי הלימוד בכתב יד, ושוכרים לשם כך סופרים שיעשו את המלאכה. מכיוון שבני בבל לא עסקו בנדרים ובנזיר, לא הועתקו מסכתות אלו בכתבי יד בבליים, אלא בכתבי יד ארצישראליים, שהיו בשימושם של תלמידי הישיבות בארץ ישראל. כתוצאה מכך, סבור ריא"ה, נתחלפו חלק מהמילים הארמיות-בבליות, במילים ארמיות-גליליות, אגב גירסתן והעתקתן בארץ ישראל. זוהי הסיבה שלשונן של המסכתות הללו דומה ללשונו של התלמוד הירושלמי, כיוון שההעתקים שהגיעו לידי הראשונים אשר חידשו את העיסוק במסכתות אלו, היו העתקים שנעשו בארץ ישראל, והושפעו מהניב השונה של הארמית המקומית.

שיטתו זו של ריא"ה עוררה התנגדות לא מעטה בקרב אחרים שעסקו בנושא. ראשית, טענו מבקריו, בארץ ישראל עסקו בעיקר בתלמוד הירושלמי ומעט מאוד, אם בכלל, בתלמוד הבבלי. לכן אין זה סביר שנעשו בה העתקות רבות של המסכתות הללו, ושבגינן נמצא בידינו נוסח ירושלמי לתלמוד הבבלי. מלבד זאת, בניגוד לריא"ה שטען ששינויים אלו הם זניחים ושניתן לתלותם בהעתקה ארצישראלית בלבד, הוכיחו החולקים עליו ששינויים אלו הם רבים ומובנים בצורת המסכתות הללו, והעתקה זרה בלבד לא היתה יכולה ליצור אותן. גם הראשונים שציינו שלשונות המסכתות האלו משונות, התכוונו ליישב בכך הבדלי מושגים יסודיים, ולא טרמינולוגיה שונה בלבד. עוד טענו מתנגדיו, שאף אם בבבל נמנעו מלימוד המסכתות נדרים ונזיר בלבד, כפי שכתבו הגאונים, מניין הגיעו שינויים אלו למסכתות סדר קדשים: מעילה, כריתות ותמורה, שבהן כן עסקו בבבל?!

טענה ניצחת אחרת כנגד הנחת ריא"ה, היא העובדה שבתלמוד הירושלמי עצמו, שוודאי הועתק בעיקר ע"י לומדי א"י וסופריה, לא מצויות הלשונות הללו. כך למשל לא נמצאת בירושלמי המילה "תיבעי", לא המילה "מידעם", וגם הצירוף "לא אית" לית בירושלמי. גם המילים הנוספות המיוחדות למסכתות אלו, כגון דילי, הלין, ועוד, נדירות ביותר בירושלמי. לו צדק הלוי בהנחתו, היה עלינו למצוא בירושלמי אותן מילים ואותן מטבעות לשון השכיחות במסכתות המשונות שבבבלי, וזאת לא מצינו.

מכל הטענות הללו נראה, שאין לתלות את סיבת לשונן המשונה של המסכתות הללו בהעתקה ארצישראלית שלהן, ועלינו להמשיך ולחפש טעם מניח את הדעת לעובדה זו.
 

מסכתות ללא חתימה

במאמרינו הקודמים (קולמוס 61-62) עמדנו על אופן עריכת התלמוד, סידורו וחתימתו. ראינו שהיו שלשה שלבים עיקריים ביצירת התלמוד; א. לימוד המשנה ויצירה ראשונית של הסוגיא, בדורות האמוראים הראשונים. ב. סידור הסוגיות ועריכתן בדורם של אביי ורבא, בישיבה המרכזית בפומבדיתא. ג. חתימת התלמוד בדורם של רב אשי ורבינא, ע"י חכמי הישיבה המרכזית בסורא. פעולה זו כללה סידור ועריכה נוספים ובעיקר הכרעה הלכתית במחלוקות האמוראים הקדומים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

לאור דברים אלו, דומה שניתן להניח ולהוכיח, בזהירות המתבקשת, כי המסכתות הללו בהן מתמקד דיוננו, חסרות משום מה את השלב השלישי, של הסידור הנוסף וההכרעה ההלכתית בישיבתם של רב אשי ורבינא. להלן נוכיח את הדבר, ונראה כי ישנו קשר מהותי בין אי סידור זה, לבין הלשונות המשונות של המסכתות הנדונות.

תמכנו יסודותינו בחמש ראיות חותכות, שנפרטן אחת לאחת:
 

היכן ההכרעה ההלכתית?

א. כאמור, הפעולה העיקרית שנעשתה בעת חתימת התלמוד, היתה הכרעה הלכתית במחלוקות הקדומות. במאות סוגיות נוספה ההכרעה "והלכתא כרבי פלוני" או "והלכתא כך וכך". בסוגיות רבות אחרות עודכנה ההלכה לפי שינויי המציאויות, בנוסח "והאידנא שכך וכך, ההלכה היא כך וכך". לשונות אלו של "והלכתא", "והאידנא" נמצאות ברחבי הש"ס מעל מאתיים וחמישים פעמים, והן פרי מלאכתם של רב אשי ורבינא וחכמי דורם. למרבה הפלא, בחמש המסכתות בהן אנו דנים, נמצאת ההכרעה "והלכתא" פעמיים (!) בלבד, ואילו התוספת "והאידנא" אף לא פעם אחת!

ואכן, התייחסות הלכתית שונה למסכתות הללו, מצאנו כבר בדבריהם של קדמונים. רב האי גאון בספרו "המקח והממכר" (שער יז) פוסק שאסמכתא אינה קונה, ומוסיף: "ומה שאתה מוצא במסכת נדרים 'והלכתא אסמכתא קניא'... דעת ר' יוסי היא ואין לחוש לה". רב ניסים גאון שהתפלא על פסיקה זו, שלח אגרת לרב האי (תשובות גאונים קדמונים פו) ובה תמה: "קשיא לן, ממאי טעמא מבטלינן הלכתא", ונענה: "ודאי ליכא למיסמך עלה דלאו בדווקא אמירה" וכו' (שו"ת הגאונים חמדה גנוזה קלד). הרי לנו, שלמרות שהלכה זו היא אחת מהשתים עליהן נאמרה "והלכתא" במס' נדרים, סבור הגאון שאין לסמוך עליה, ויש לסמוך על מסכתות אחרות שבהן נפסק שאסמכתא אינה קונה. למרות שהגאון אינו מנמק מדוע, ניתן לשער שמכיוון שמסכת נדרים לא עברה את ההכרעה הסופית של רבינא ורב אשי, הרי שיש לסמוך יותר על מסכתות שכן זכו לשלב זה.

התייחסות דומה עולה גם מפסיקותיו של הרמב"ם. לדוגמא, במסכת נזיר (מו:) נאמר: "נזיר ממורט - ב"ש אומרים אינו צריך להעביר תער על ראשו, וב"ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו". הרמב"ם (נזירות פ"ח ה"ה) פסק שנזיר ממורט אינו צריך להעביר תער על ראשו, ותמהו עליו מדוע פסק כבית שמאי? לדברינו נוכל לומר, שהרמב"ם העדיף להסתמך על הגירסא ההפוכה שבמסכת יומא (סא:): "נזיר ממורט - ב"ש אומרים צריך העברת תער וב"ה אומרים אין צריך העברת תער". מדוע העדיף הרמב"ם את גירסת יומא? הלא בדרך כלל מעדיפים את גירסת המסכת העיקרית בה עוסקת ההלכה הנידונה?! ייתכן שהסיבה היא ידיעתו שמסכת נזיר מוסמכת פחות להלכה, ביחס למסכתות שנחתמו ע"י רב אשי ורבינא.
 

איה האמוראים האחרונים?

ב. בדיקה יסודית שערכנו גילתה, כי בעוד אמוראי ארבעת הדורות הראשונים מופיעים במסכתות הללו ביחס קבוע, יחסית לכל הש"ס, הרי שאמוראי הדור החמישי והששי, מופיעים באחוזים נמוכים בהרבה, יחסית להופעתם הכללית בש"ס. מן הדורות הראשונים נבדקה רשימת האמוראים הבאים: רבי יוחנן, ריש לקיש, רב יהודה, רב הונא, רב נחמן, רב ששת, רב חסדא, רב המנונא, עולא, אביי ורבא. נמצא שממוצע הופעתם הוא 1/21, כלומר בכל הש"ס הם מופיעים פי עשרים ואחד מבמסכתות אלו. לעומת זאת נבדקה רשימת ה"נחותי" והאמוראים המאוחרים: רבין, רב דימי, רב שמואל בר יהודה, רב יצחק בר יוסף, רב פפא, רב פפי, רב הונא בריה דרב יהושע, רב נחמן בר יצחק, רב זביד, אמימר, מרימר, רב יימר, מר זוטרא, רב ספרא, רפרם, רב מרדכי, רב אשי, רבינא ומר בר רב אשי. ממוצע הופעתם במסכתות אלו לעומת כל הש"ס הוא 1/45, כלומר הם מופיעים בכל הש"ס פי ארבעים וחמישה (!) מאשר במסכתות הללו. בקצרה: שכיחותם של אמוראי הדורות האחרונים במסכתות אלו, נמוכה לאין ערוך משכיחותם של אמוראי הדורות הקודמים.

הבדלים אלו בולטים לעין, כאשר מתגלה כי ה"נחותי" - תלמידי רבי יוחנן, שירדו מא"י לבבל בסוף ימי רבא, נעדרים כמעט לגמרי מן התלמוד הבבלי למסכתות הנידונות. כך למשל, רב שמואל בר יהודה אינו מוזכר כלל, ואילו שלושת חבריו, המופיעים בכל הש"ס 430 פעמים, מוזכרים במסכתות אלו 15 פעמים בלבד! גם אמוראים נוספים מן הדורות הללו, כגון רב ספרא, רב מרדכי ורב יימר, אינם מוזכרים כלל. רב נחמן בר יצחק, שטביעת אצבעותיו ניכרת בכל הש"ס, והיה אחד ממסדריו ("גמרנא וסדרנא אנא"), מופיע בש"ס כשלוש מאות וחמישים פעמים, ובמסכתות אלו שבע פעמים בלבד (1/50).

סיבת הדבר, כאמור, היא העובדה שסידורם של המסכתות הללו הוא קדום למדי, ונעשה בפומבדיתא באמצע דורם של אביי ורבא. שם נעצרה התפתחות הסוגיות וכמעט לא נוספו דעותיהם של האמוראים האחרים שדנו בה. למרות זאת מוזכרות בהן מעט מימרות של אמוראים מאוחרים יותר, כגון רבינא ורב אשי, כדרך שנוספו מימרות אמוראים לש"ס בכל דור ודור, אך ללא עריכה נוספת וללא הכרעה הלכתית.

ראוי לציין, כי גם ממוצע הופעתם של אמוראי הדורות הראשונים נמוך ביחס לשאר הש"ס. בעוד שמסכתות אלו כוללות 236 דפים, שהם 1/11.5 מהש"ס, מופיעים בהן אמוראים אלו ביחס נמוך יותר, של 1/21. נדמה שגם תופעה זו היא מסממני עריכתן החלקית של המסכתות האלו, שכן למרות שהן עברו את שלב הסידור והעריכה שנעשה בימיהם של אביי ורבא, חסרה בהן התפתחות נוספת של הסוגיות, שבמקומות אחרים בש"ס הביאה לריבוי מימרות אמוראים קדומים, כדוגמת סתירות וקושיות, "גופא", ועוד. ככלל ניתן לראות שסוגיות מסכתות אלו קצרות ביחס לאותן סוגיות עצמן הנמצאות גם במסכתות אחרות. התפתחות חסרה זו עומדת גם בבסיס העובדה, שבמסכתות אלו נמצאים כעשרה אחוזים מהבעיות שלא נפשטו בש"ס, ונשארו ב"תיקו" וב"תיבעי".
 

הסוגיות ההפוכות

ג. מפורסמת היא סוגיית "הסוגיות ההפוכות" שבש"ס. בעלי התוספות במסכת מנחות (נח: ד"ה ואיכא) מונים ארבע עשרה סוגיות, שנמצאות פעמיים בש"ס, במסכתות שונות, והן סותרות אחת את חברתה. (כגון סתירת הגירסאות בעניין נזיר ממורט, שהובאה לעיל). ראשונים אחרים מוסיפים דוגמאות נוספות לסוגיות כאלו. לעתים מיישבים סתירות אלו, בדרך של "במה דברים אמורים" וכיו"ב, והרא"ש אף כתב שרבו, המהר"ם מרוטנבורג, תירץ את כל הסוגיות ההפוכות, אך ראשונים רבים סבורים שחלק מן הסתירות הן בלתי ניתנות ליישוב, והרי הן כמו "איכא דאמרי" המצוי בש"ס. סוגיא אחת סבורה כך, ואילו חברתה סבורה להיפך, ומאן דמתני הא לא מתני הא (תוס' נדה כג: ד"ה אמר, המאור ביצה לג., שו"ת הרשב"א א' רח"צ, שיטמ"ק ב"ק קיז. ועוד).

אלא שתשובה זו עדיין אינה מניחה את הדעת. אכן, מצינו "איכא דאמרי" פעמים אין ספור ברחבי הש"ס, אולם בכל הפעמים הביאה הסוגיא עצמה את שתי הלשונות הדנות בנושא. מדוע וכיצד ארע, שהסוגיות ההפוכות נמצאות במסכתות אחרות, ואין סוגיא שמכנסת את הדעות השונות, כדרך שכונסו יחדיו בכל הש"ס? וכי מסדרי הש"ס, שעמלו קשות לערכו ולהבהיר את לשונו, לא יכלו לקרב את הרחוקים בזרוע, ולהצמיד את הסוגיות ההפוכות זו לזו?!

בחינה מדוקדקת של המסכתות בהן נמצאות הסוגיות הללו, עשויה להבהיר את התמונה. מתברר שרובן המכריע של הסוגיות ההפוכות, נמצאות באחת המסכתות הללו: נדרים ונזיר, כריתות, מעילה ותמורה. במסכת כלשהי בש"ס נמצאת הסוגיא בצורה מסוימת, ואילו באחת מחמשתן נמצאת הסוגיא בצורתה ההפוכה. מתוך עשרים וחמש סוגיות שמציינים הראשונים כהפוכות, נמצאות עשרים (!) במסכתות הללו. הלא דבר הוא!

כיצד ארע הדבר? בעוד ששאר מסכתות הש"ס נערכו פעם נוספת בישיבתם של רב אשי ורבינא בסורא, והלשונות השונות קובצו למקום אחד, הרי שמסכתות אלו נשארו כפי שנערכו בפומבדיתא בדורם של אביי ורבא. חלק מהסוגיות שהוכרעו בחתימת הש"ס באופן מסוים, נותרו במסכתות אלו בלשונן הקדומה, כפי שנסדרו בדור הרביעי של האמוראים. לכן נמצאות רובן של הסוגיות ההפוכות במסכתות הללו, כיוון שהן חסרות את העריכה וההכרעה הנוספות, שלו היו נעשות, היו משוות את נוסחתן לנוסחת שאר מסכתות התלמוד.
 

בין סורא לפומבדיתא

ד. לאחר פטירתו של רבא, המשיכה ישיבתו להתקיים בפומבדיתא, תחילה ע"י רב נחמן בר יצחק ולאחר מכן ע"י רב חמא, רב זביד, רפרם ועוד. מאוחר יותר שבה ונפתחה ישיבת סורא ע"י רב אשי בפרבר הסמוך מתא מחסיא. לאחר כעשרים שנה נוספות הוחל במפעל הגדול של חתימת תלמוד. הסוגיות שהתחדשו בארבעים השנים שבין פטירת רבא לתחילת חיתום הש"ס, צורפו גם הן לגמרא ונסדרו במקומן הראוי. לעתים ניכרו הבדלים בין הסוגיות שנלמדו בישיבת פומבדיתא ובין אלו שנלמדו בסורא. במקרים כאלו הובאו שתי הדעות זו לצד זו, ונמסר בצידן: "בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו הכי". לשונות חלוקות אלו דנות לעתים בסוגיות קדומות, מהדור הראשון או השני לאמוראים, אך לעתים הן חלוקות במימרותיהם של אביי ורבא, בני הדור הרביעי. עובדה זו מלמדת על כך, שנוסח זה נקבע בישיבתו של רב אשי בסורא, שהרי בדורם של אביי ורבא לא היתה כל ישיבה בסורא ולא "מתנו בה הכי".

והנה, בחמש המסכתות המשונות, לא נמצא נוסח זה, ולו פעם אחת. הדבר אינו מקרי, משום שעריכתן של המסכתות הללו היא עריכה פומבדיתאית, מהדור הרביעי לאמוראים. מאליו מובן, שלא נוספו בהן חילוקי הגירסאות והסוגיות שנשנו במחלוקת בין חכמי סורא וחכמי פומבדיתא, בשני הדורות שלאחר עריכה זו.

משהגענו לכאן נבין מדוע משונה לשונן של המסכתות הללו. מלבד ההבדל הרב שבין הארמית הבבלית לארמית הגלילית, גם באזורים שונים בבבל דיברו בניב שונה של ארמית. כך למשל, היה הבדל לשוני בין מחוזא לנהרדעא (כתובות נד.). הבדל אחר מצינו בין הארמית הסוראית לארמית הפומבדיתאית. כך מלמד התלמוד בריש פסחים: "באתריה דרב הונא (סורא) קרי נגהי, ובאתריה דרב יהודה (פומבדיתא) קרי לילי". הבדלים אלו ניכרים גם בסגנונן של המסכתות המשונות. הן אינן משונות כלל ועיקר. לשונן היא הניב הארמי שהיה מקובל בפומבדיתא ובגלילותיה, בעוד שאר המסכתות מנוסחות בניב הארמי שהיה מקובל בסורא-מתא מחסיא, שם נעשתה עריכתן וחתימתן הסופית.
 

לשון הגאונים

ה. הוכחה לעובדה זו, ניתן למצוא בכתבי הגאונים. חלק מהגאונים חיו בסורא וחלקם בפומבדיתא. בחינת לשונותיהם של גאוני פומבדיתא, תגלה את הדמיון הלשוני ללשונות חמש המסכתות הנ"ל. המילים "הדין", "הלין", "מתבעי", "מידעם" ועוד, חוזרות ונשנות פעמים רבות בשאילתות דרב אחאי, בתשובות רב יהודאי גאון, בתשובות רב שרירא גאון ובאגרתו, בתשובות בנו רב האי גאון ובפירושיו. כל אלו מחכמי פומבדיתא היו, וניב הארמית השגור בפיהם היה הניב הפומבדיתאי.

זהו אפוא פשר התעלומה. עריכתן האחרונה של נדרים ונזיר, מעילה וכריתות, היתה בפומבדיתא, והן טבועות בחותם הארמית הפומבדיתאית. לעומתן נחתמו שאר המסכתות בניב הסוראי. יוצאת מן הכלל היא מסכת תמורה, המורכבת מעריכה פומבדיתאית וסוראית לסירוגין. במסכת זו מובאות עשרות "לישנא אחרינא", שהן חזרה תוכנית על האמור בלישנא קמא, אך בסגנון שונה לחלוטין. רש"י מדגיש פעמים מספר, שאין הבדל מהותי בין הלשונות הללו, אלא שינוי לשון בלבד (ו: ד"ה ה"ג, י. ד"ה מהו, כ"ג: ד"ה מילתא ועוד), ובלשונו: "לשון ירושלמי הוא". אכן, הארמית הפומבדיתאית דומה במידה ניכרת לארמית הגלילית שבה מנוסח הירושלמי, אף כי ישנם שינויים לא מעטים בין ניבים אלו. נראה שבמסכת זו שולבו, משום מה, העריכה הפומבדיתאית האחרונה, עם עריכה סוראית מאוחרת יותר, כנראה מזמנם של רב אשי ורבינא.

נדמה שעלה בידינו לפתור את תעלומת המסכתות המשונות. למרות זאת, טרם זכינו להבין מדוע אכן נותרו מסכתות אלו בעריכתן הקדומה, ולא נערכו ונחתמו בבית מדרשם של רב אשי ורבינא בסורא? בסגנון המסכתות הללו תהיה התשובה קצרה וממצה: תיבעי!