סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא – צבי

 

"אמר ליה ר' חייא: אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא, ומגדלנא נישבי וציידנא טביא, ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי, ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך. והיינו דאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא" (כתובות, קג ע"ב).

פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] ר' חִיָּיא: אֲנָא עָבְדִי [אני עושה] שלֹא מִשְׁתַּכְּחָה [תשכח] תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. דְּאַיְיתִינָא כִּיתָּנָא וְשָׁדְיָינָא וּמְגַדַּלְנָא נִישְׁבֵּי וְצָיִידְנָא טַבְיָא וּמַאֲכִילְנָא בִּישְׂרָא לְיָתְמֵי [שאני מביא פשתן וזורע ואורג מן הפשתן רשתות, וצד צבאים ושוחט אותם ומאכיל את בשרם ליתומים] וַאֲרִיכְנָא מְגִילָתָא מִמַּשְׁכֵי דְּטַבְיָא [ואני עושה מגילות מעורות צבאים] וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא דְּלֵית בָּהּ מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי [ואני הולך לעיר שאין בה מלמד תינוקות] וְכָתֵיבְנָא חַמְשָׁא חוּמְּשֵׁי לְחַמְשָׁא יָנוּקֵי [וכותב אני חמישה חומשים לחמישה תינוקות] וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא סִידְרֵי לְשִׁיתָּא יָנוּקֵי [ושונה אני שישה סדרים של משנה לשישה תינוקות], לְכָל חַד וְחַד אָמְרִי לֵיהּ [אחד ואחד אני אומר לו] אַתְנֵי סִידָרָךְ לְחַבְרָךְ [שנה את סידרך, את מה שלמדת, לחברך] ועל ידי כך למדים כולם תורה ומשנה כולה. וְהַיְינוּ [והוא] שאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּיא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: צבי    שם באנגלית:  Gazelle  שם מדעי:  Gazella sp

שם נרדף במקורות: טבי, טביא, אורזילא     שמות בשפות אחרות: ערבית – ע'זאל, ט'בי


נושא מרכזי: השימוש בעור צבי לכתיבת סת"ם
 
 

מעמדו של עור הצבי

לספר תורה הכתוב על עור צבי היה מעמד מיוחד בגלל הדימויים החיוביים הרבים שנקשרו לצבי במקורות ובגלל יוקרו. בתוספתא (בבא בתרא, ליברמן, פ"ד) נאמר: "המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו, ליסטים או שהיה מוכתב למלכות הרי זה מקח טעות, ספר של צבאים ונמצא גויל או שיש בו טעות בין דף לדף הרי זה אין מכור וכו'". העובדה שקניית ספר תורה הכתוב על עור בהמה (גויל) במחיר ספר הכתוב על עור צבי מהווה מקח טעות, מעידה על ערכו הגבוה יותר של האחרון ואולי גם על איכותו. סביר להניח שמחיר ספר תורה הכתוב על עורות צבאים היה גבוה יותר גם משום שאינם שכיחים כבהמות הבית. מ. בר אילן מביא במאמרו (ראה במקורות) הלכה ודרשה שנמצאו בגניזה ומיוחסות לרבי יהודה הברצלוני שגם מהם ניתן ללמוד על מעמד עור הצבי:

"זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות: עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה לשמה, וכתוב לו ספר תורה לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין; ודרשי רבנן: חייב אדם לעשות לו סוכה נאה... ויכתוב לו ספר תורה בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, על גבי עורות צבאיין, ויעטפנו בשיראיין, שנא' (שמות טו,ב) 'זה אלי ואנוהו'".

בנוסחים שלפנינו לא מופיעים עורות הצבאים (אחת הגירסאות היא "עורות צבועין") אולי בגלל טעות סופר שנבעה מכך שלא הרבו להשתמש בעורות אלו. מטבע הדברים אין בידינו עדויות חומריות מתקופה זו לכתיבת ספר תורה על עור צבי אלא רק מתקופות מאוחרות יותר.

בערך "רמח"ל" בויקיפדיה מסופר שהרמח"ל כתב לאחר עליתו לארץ בשנת ה'תק"ג (1743) ספר תורה על עור צבי שניתן לראותו בבית כנסת שלו בעכו (ניתן לשמוע כאן את ספור הספר, דקה 09:00). יהודי בבל וסוריה נהגו בעבר לכתוב ספרי תורה על גוויל העשוי מצבאים, ומהם נותרו מאות ספרים בכל רחבי הארץ. ספרי תורה שנכתבו בארצות אלו נמכרו ליהודי אירופה ולהודו. גם רוב ספרי התורה שהוברחו ארצה מאיראן לאחר מהפיכת חומייני נכתבו על עור צבי . באתר JDN ניתן לצפות בתמונה של מגילה שנכתבה לפני כמאתיים שנה על עור צבי.
 

איכותו של קלף מעור צבי

קלף מעור צבי רך וגמיש במיוחד דבר המעניק לו יתרון על פני קלף העשוי מעור בהמה. הקלף הרך עמיד לאורך זמן ואינו ניזוק מקיפול או מעיכה. מסתבר שבגלל תכונות אלו הוא היה נוח לכתיבת תפילין ומזוזות ואכן קיימות לכך עדויות החל מתקופת הגאונים ואילך(1). כיום אין עור הצבי משמש לכתיבת ספרי תורה ומגילות לא רק בגלל יוקרו וצמצום האספקה שלו, בגלל חוקי שמירת טבע, אלא משום שהוא נחשב על ידי סופרי הסת"ם כקשה לכתיבה. אחד מהקשיים הוא ספיגה רבה של הדיו המקשה על מחיקה במקרים של טעות. הספיגה הרבה ורכות העור נובעים מגורם משותף והוא צפיפות נמוכה יחסית של החלבון קולגן בסיבים הלבנים הבונים את רקמת החיבור בעור. בימינו עור צבי משמש בעיקר להכנת בגדים יוקרתיים רכים כמו כפפות ונעלי בית, חפצי אמנות וקמיעות. גמישותו וכושר הספיגה המעולה של עור הצבי הפכו אותו למבוקש להכנת מטליות ניקוי (ג'ילדה). איכותו ויוקרו של עור הצבי הפכו אותו ליעד לחיקוי וזיוף.

שאלה פתוחה שאין לי עליה תשובה קשורה לעובדה שצידת צבי לצורך עורו מוזכרת כאחת מל"ט מלאכות שבת: "הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו וכו'" (שבת, פ"ז מ"ב). המשנה לא מפרטת איזה שימוש נעשה בעור אולם רש"י (שבת, עג ע"א) מפרש "מחתכו - מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים". לאור העדויות שעור צבי היה מועדף לספרי תורה מדוע לא הציע רש"י כמלאכה את חיתוך עור הצבי לכתיבת ספר תורה ובחר במלאכה פחותה כהכנת רצועות וסנדלים. ייתכן ופירושו משקף תקופה או מקום שבו אכן הסופרים נמנעו מלכתוב ספרי תורה על עור צבי והוא שימש להכנת סנדלים בזכות רכותו.
 

האם ה"צבי" הוא צבי?

בויקיפדיה העברי מסופר שספר התורה של הרמח"ל נכתב על עור צבי. בניגוד לכך בראיון שנעשה עם גבאי בית הכנסת בעכו בו נמצא הספר הוא מספר שהקלף הוא של חיות שונות שניצודו בכרמל ביניהם איל הכרמל, יחמור וצבי. מציאותם באירופה של ספרי תורה רבים הכתובים על עור "צבי" מעלה אצלי את החשד שאנו עדים להחלפה המקובלת בין צבי לאיל עליה הרחבתי במאמר "כאשר יאכל את הצבי ואת האיל". החשד מבוסס על כך שבאירופה היו נפוצים איילים ולא צבאים. תשובה לשאלה זו דורשת בדיקות D.N.A שניתן לבודד מקלף של ספרי תורה עתיקים. אגב מחקר מסוג זה ניתן יהיה לפתור את הויכוח לגבי קיומה או אי קיומה של מסורת אכילת האיילים ולהכשיר את בעלי חיים אלו למאכל. אם יתברר שאכן קיימים ספרי תורה העשויים עורות איילים הרי שברור שמדובר בבעלי חיים טהורים בגלל ההלכה ש"לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" (שבת, כח ע"ב).
 

     

 תמונה 5.  צבי ארצישראלי          צילם:         Bassem18

  תמונה 6.  ספר התורה של הרמח"ל         צילם: Ijon


הרחבה

רבי חייא תיאר את כל השלבים שביצע כהכנה ללימוד התורה עצמו: זריעת פשתן, אריגת רשתות, צידת צבי, האכלת בשרו ליתומים, הכנת הקלף מעור הצבי, כתיבת חמשה חומשי תורה וכו'. השאלה העולה מתוך הספור היא מדוע היה עליו לבצע את כל הפעולות? האם לא יכול היה לקנות את הספרים או לפחות את הקלף? האם לא יכול היה להסתפק בכתיבת ספרים על עור בהמות טהורות הזמינות יותר מאשר עור חית ציד כצבי? (2). לשאלות אלו נדרש המהרש"א (חידושי אגדות, בבא מציעא, פה ע"ב):

"אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא בהדי דידי קמנצית כו' ... ואמר מאי עבידנא אזלינא ושדינא כתנא כו' שכל מעשה הזה לתורה הוא בתחלה לשם שמים ולא היה בו שום שתוף דבר אחר וכוונה אחרת שלא לשם שמים כי אלו קנה בהמה לעורה היה בו מצד המוכר שיתוף דבר אחר. אבל מתחלת גידול הכתנא היה לשם תורה ולמצוה כדמסיים ומאכילנא לבשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא כו' עד דאתינא אקרו ואתנו אהדדי כו'".

דברים דומים בסגנון שונה מעט הביא רבי אהרן קוטלר זצ"ל (משנת אהרן ח"א ע' ר"י)בשם הגר"א:

"למה טרח ר' חייא את עצמו כל כך לגדל רשתות לצוד צבאים לעשות קלף וכו', ולמה לא קנה הכל מן המוכן? ותירץ: דהכל תלוי בהכוונה והמחשבה של ההכנה, ואף הסיבות הרחוקות כמו זריעת הפשתן בשביל הרשתות לצוד הצבאם לצורך הקלף גם הם צריכים להיות בכוונה טהורה וזכה. והביא עוד בשם הגר"א דבר נפלא שאם היו בונין בית הכנסת באופן שהיו עושים גם את הגרזן לצורך כריתת עצים לבנין בית הכנסת בכוונה טהורה וזכה, לא יתפללו בבית הכנסת הלזה בכוונה זרה, כיון שההכנה היתה לשם שמים".

רבי מנשה קליין בספרו "ויטע אשל" (עמ' תר"ג) כתב:

"והמבואר דר"ח ור' חייא דהוה מינצי ח"ו דהוו מינצי סתם לשם מחלוקת אלא דהוו מינצי בשיטות, דר' חנינא ס"ל שר' חייא מבטל תורה במה שהולך ביערות לתפוס חיות ונעשה ציד, והולך ונותן בשר ליתומים ועוסק בענינים שנראין כביטול תורה ור' חנינא יושב ומפלפל בכל היום בתורה, ואמר ליה ר' חנינא למה אתה מבטל תורה ואתה מינצת עמי? הרי אני כ"כ מפולפל שאם ח"ו תשתכח תורה מישראל מחזירה אני בפלפולי. וא"ל ר' חייא לא זו העיקר אלא העיקר לעשות שלא תשתכח תורה מישראל לעסוק במצות ולילך מכפר לכפר ומקום למקום שבני ישראל נדחים ואין להם סיפק ללמוד ולהחזירם לתורה. וזה שאמר כמה גדולים מעשה חייא וכן איפסק בגמ' ב"מ דגיהורקא (מרכבתו) דר' חייא אין אדם יכול לראותה. וזה הכל על הכלל שגדולה יראת שמים ומעשה חייא בכוונה, מר' חנינא שגדול בתורה ויכול בפלפולו להחזיר התורה לישראל אבל אינו עוסק במעשה חייא והבן מאד כי זה כלל גדול בתורה".

גישה שונה לחלוטין מציג ה"בן יהוידע" (כתובות, שם) ולדעתו דבריו של רבי חייא לא משקפים מעשים שעשה בפועל אלא רק את נכונותו לעשות אותם:

"אין הכוונה שהוא צריך לעשות אלו המלאכות כולם, אלא כוונתו לומר אפילו אם יזדמן מקום שאין בו עורות, וגם אין צבאים לשחטם כדי לכתוב על עורם, עכ"ז אני אוכל לעשות המצאה להכין עורות כדי לכתוב עליהם, אבל לעולם לא יצטרך לזה, כיון דשכיח עורות, ורק צריך לכתוב עליהם המגילה כדי שילמדו בה".

 


(1) ייתכן שנעשה שימוש בעור צבי לכתיבת תפילין ומזוזות גם קודם לכן אך אין בספרות חז"ל עדויות לכך.
(2) לשם השוואה כדאי להעיר שבעזרת בדיקות D.N.A הוכח שמגילות ים המלח נכתבו בעיקר על עורות עיזים ומעט מאד יעלים. ספר תורה שלם העתיק ביותר המוכר היום הוא בן כ – 850 שנה ונכתב על עורות כבשים (ראו כאן)



מקורות עיקריים:

מ. בר אילן, 'כתיבת ספרי תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי' בית מקרא, ל/קב (תשמ"ה), עמ' 381-375. לקריאה לחץ כאן.
א. גרינצוויג, ספרי תורה מאירופה מעור צבי, מתוך 'בקהילה'. לקריאה לחץ כאן.
 

 


א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר