מר לאו דיינא
כתובות צד ע"ב
"אמיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא, לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא. אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת, אוקמיה בנכסא. אתא מר עוקבא לקמיה דרב נחמן, אוקמיה בנכסא. אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: ומאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה: דקדים, אמר ליה: אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות? אלא מר מאי טעמא עבד הכי? אמר ליה: שודא דדייני, אמר ליה: אנא נמי שודא דדייני! אמר ליה: חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא; ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה".
כתב בספר סדר משנה על הרמב"ם לרב חיים יונה תאומים נכד המהרש"ל, הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ט:
"אבל הסומא בשתי עיניו פסול לכל. מדברי רבינו ז"ל הללו נתגלה לנו טעם חדש לא ראיתיו לראשונים ז"ל, באותה שאמרו בכתובות דף צ"ד ע"ב גבי ההוא עובדא דאמיה דרמי בר חמא דא"ל רב ששת לרב נחמן אנא נמי שודא דדייני, וא"ל אנא דיינא ומר לאו דיינא, דהיינו משום דרב ששת סגי נהור הוה כדאיתא בדוכתא טובא בגמרא ומהם בפרק הרואה ומוכח התם דבשתי עיניו לא הוה חזי ולא מידי, וא"כ מן הדין היה פסול אף לדיני ממונות ולפיכך יש לנו לומר שכשהוא דן ביניהם לא היה דן אלא ע"פ קבלת בעלי דין שקבלוהו לדון ביניהם כאותה ששנינו נאמן עלי אבא וכו', ואם היה פוסק דין ביניהם היו דבריו קיימין מפני קבלתן של בע"ד, אבל ענין השודא אינו דין שיתקיים מפני קבלתן, אלא כח יפה של דיינים הוא, ולא נמסר הכח הזה למי שאינו קרוי דיין, וזהו שאמר לו ר"נ מר לאו דיינא, כלומר אין עליך שם דיין מאחר שאתה פסול לדון מפני שאתה מאור עינים אין כחך יפה לעשות שודא, ולפי זה אין אנו צריכין למ"ש התוס' בשם ר"ח ז"ל דלא אמרינן שודא אלא בדיין מומחה כר"נ בדורו, ולא למ"ש הר"ן ז"ל שאין הדיין רשאי לעשות שודא כשיש גדול ממנו. והרוחנו בדברינו שבאו דברי רבינו בפ"ה ובפי"א מהלכות זכיה ומתנה בענין השודא בלא חסרון תנאי. ודעת לנבון נקל".
אין לפרש שרמי בר חמא פנה אל רב ששת בשאלת חכם בלבד, כי משמעות הגמרא: "אוקמיה בנכסא" לא משמע שענה לו רב ששת תשובת חכם בעלמא. וגם לשון ההמשך: "עבד מר הכי" משמע שעשו מעשה.
ואף שמר עוקבא קיבל עליו את רב ששת, רשאי היה לפנות אחר כך לרב נחמן. כי למרות שאמרו במסכת סנהדרין דף כד ע"א "אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר... חכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו", סיים השו"ע: (חו"מ כב, א) "והוא שלא נודע שטעו", ופה הראה רב נחמן שפיסקו של רב ששת בטעות היה. וכדברי רב ששת עצמו במסכת סנהדרין דף ו ע"א; ודף לג ע"א: "טעה בדבר משנה - חוזר". וכן לא קיים אז האיסור: "תניא: חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר" (מסכתות ברכות דף סג ע"ב; חולין דף מד ע"ב; נדה דף כ ע"ב).
וסברת החולקים, שאם רב ששת דן אותם על פי קבלת בעלי הדין, למה לא כללה קבלתם כל ענין כדיין כשר, כולל שודא דדייני? ומשום כך הסיקו ששודא דדייני שייך רק בדיין ממונה.
ועוד י"ל שסברת החולקים היא שלשון הגמרא: "אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת, אוקמיה בנכסא" לא משמע שמר עוקבא התרצה מרצונו החפשי לדון לפני רב ששת. לכן היה זה לפני שנעשה רב ששת סגי נהור.
