מותר בלאות למה לה?
כתובות סה ע"ב
"תנו רבנן: מותר מזונות לבעל, מותר בלאות לאשה. מותר בלאות לאשה למה לה? אמר רחבה: שמתכסה בהן בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה. אמר אביי נקטינן: מותר בלאות אלמנה ליורשיו, התם הוא דלא תתגני באפיה, הכא תתגני ותתגני".
פירש רש"י: "שלא תתגנה על בעלה - בימי טהרתה בלובשת בגדים שלבשה בימי נדות".
כלומר שבלאות הם בגדים בלויים שאפשר עדיין ללובשם.
וקשה,
א. הרי אמרו במשנה בדף סד ע"ב: "ואין נותנין לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים, והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים שלה". משמע שכשהבגדים ניתנים עדין ללבישה נקראים הם בלאות ושחקים, והיא מתכסה בהם בימות החמה. ולכן "מותר בלאות" הוא בהכרח כינוי לבגדים לאחר שנשחקו עוד יותר, כאשר בלויים הם לגמרי.
ב. אם בלאות ראויים ללבישה, מהי שאלת הגמרא "מותר בלאות לאשה למה לה?" הרי יכולה היא ללובשם בימי הקיץ כאשר יִשָּׁחֲקוּ שאר בגדיה. ובדומה לדברי הגמרא לעיל בסמוך: "תנא במקום הרים קאי, דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני, ואגב אורחיה קא משמע לן דניתבינהו ניהלה במועד", כלומר שנועלת בכל מועד נעלים חדשות, אך צריכה היא לפעמים לשמור את הישנות לכשיתבלו החדשות, שהרי אין הפרשי הזמנים שבין כל המועדים זהים.
ג. מעשים בכל יום שכל אדם רואה את אשתו לבושה בבגדים שלבשה בימי טומאתה ואינה מתגנה עליו, וגם הפוסקים לא הזכירו להזהר בזה. ואדרבה, כדי שלא תתגנה הורו דוקא שתעטה את קישוטיה בימי טומאתה, במסכת שבת דף סד ע"ב: "אמר עולא: כדי שלא תתגנה על בעלה (רש"י: התירו לה קצת קישוטים הנאים). כדתניא: (ויקרא טו) והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה". וכן בדברי הטור יורה דעה סימן קצה: "וראוי לה שתייחד בגדים לימי נידותה כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה ובקושי התירו לה להתקשט בימי נידותה אלא כדי שלא תתגנה על בעלה". הזכיר את ייחוד הבגדים רק מטעם שיהיו זוכרים, ואילו כדי שלא תתגנה הזכיר שדוקא תתקשט. וכן בשו"ע יו"ד קצה, ח: "ראויה לה שתייחד לה בגדים לימי נדותה, כדי שיהיו שניהם זוכרים תמיד שהיא נדה".
ד. לגבי יורשים אמרו תתגני ותתגני, וקשה, כיצד תיתכן כלל אפשרות שתתגנה, שהרי אינם יודעים אם טמאה היא, שהרי אין סתם אדם יודעים את עת נידתה. כך משמע במסכת טהרות פרק ה משנה ח: "מי שדרסה אשה על בגדיו או שישבה עמו בספינה אם מכירתו שהוא אוכל בתרומה כליו טהורין ואם לאו ישאלנה". ואילו מה שאמרו במסכתות כתובות דף עב ע"א; וקידושין דף פ ע"א: "הוחזקה נדה בשכינותיה" מדובר כשבעלה חי ומשנה היא את מלבושיה בימי טומאתה, מה שאין כן אלמנה שאין לה בעל, אין לה ענין לשנות ולייחד מלבושיה.
אלא יש לפרש שאין פירוש: "מותר בלאות שמתכסה בהן בימי נדתה" שמתלבשת בהם כדרך מלבושים חדשים, אלא שמשתמשת בהם רק כסמרטוטין "לאצולי טינוף" (מסכת שבת דף יא ע"ב), שלא יקרה לה כמקרים המנויים במסכת נדה פרק ח משנה א: "הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ושלא כנגד בית התורפה טהורה, על עקבה ועל ראש גודלה טמאה, על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה. ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה. ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה, מן החגור ולמעלה טהורה. ראתה על בית יד של חלוק אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה, ואם לאו טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כל מקום שנמצא בו כתם טמאה מפני שהוא חוזר, וכן בפליום". שמא יראה בעלה את דמה ותתגנה עליו.
