תחלתה באונס וסופה ברצון
כתובות נא ע"ב
"אמר אבוה דשמואל: אשת ישראל שנאנסה - אסורה לבעלה, חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ...
ופליגא דרבא, דאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, אפילו היא אומרת, הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו - מותרת, מאי טעמא? יצר אלבשה.
תניא כוותיה דרבא: והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו? זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון.
תניא אידך: והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאף על פי שנתפשה אסורה, ואיזו? זו אשת כהן".
הגמרא לא סיימה "תיובתא דאבוה דשמואל" למרות דתניא כוותיה דרבא, דיש לומר דתניא אידך קאי כוותיה דאבוה דשמואל דתחלתה באונס וסופה ברצון אסורה, ומשום כך פליגא אתניא קמא מהו הדין הנדרש ממיעוט המילה "והיא לא נתפשה" – דוקא היא.
ולרבא אין הכרח שהברייתות חולקות, ודרשינן תרוייהו.
"אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי - שריין לגוברייהו. אמרי ליה רבנן לרב יהודה: והא קא ממטיאן להו נהמא! מחמת יראה. והא קא משלחן להו גירי! מחמת יראה. ודאי, שבקינהו ואזלן מנפשייהו - אסירן".
כאשר שבקינהו ואזלן - אסירן, דחזינן שחפצות הן באותו שבי. כמו כן שמע רב עיליש את דברי בנתיה דרב נחמן שנשבו במסכת גיטין דף מה ע"א: "עדי גוברין (רש"י: אלו השבאין בעלינו הן) ונהרדעי גוברין (רש"י: ישראלים אנשינו שבנהרדעא בעלינו היו כלומר כשם שהם היו בעלינו כך אלו בעלינו אין אנו צריכין עוד להם), לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן".
והדין שתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת איירי רק בשעת בעילה, אבל אם חפיצה בבעלותו אחר הבעילה נחשב לרצון.
