הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ואזדו לטעמייהו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה]
כתובות לד ע"ב
בשלמא ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש, דקא מוקים לה כרבנן,
אלא ריש לקיש מ"ט לא אמר כר' יוחנן?
אמר לך:
כיון דאילו אתרו ביה פטור, כי לא אתרו ביה נמי פטור.
ואזדו לטעמייהו,
דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקיות שוגגין, ודבר אחר -
ר' יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור;
ר' יוחנן אמר חייב, דהא לא אתרו ביה;
ר"ל אמר פטור, כיון דאילו אתרו ביה פטור, כי לא אתרו ביה נמי פטור.
1.
בסוגייתנו יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש כיצד ליישב סתירה בין שתי משניות אם "לוקה ומשלם" או לא.
2.
הגמרא מסבירה שריש לקיש לא סובר כרבי יוחנן כי הוא סובר שגם אם בפועל אין עונש מלקות כי לא התרו בו, בכל זאת כיוון שאם היו מתרים בו היה נענש מלקות וממילא היה פטור מתשלומי קנס מדין "קים ליה בדרבה מיניה".
לכן ריש לקיש לא יכול להסביר את המחלוקת בסוגייתנו - בין שתי המשניות - שתלוי אם היתה התראה או לא - כהסבר של רבי יוחנן.
3.
ומוסיפה הגמרא, שמחלוקת עקרונית זו בין ריש לקיש מובאת כמחלוקת ביניהם גם במקום אחר - שגם קשור לדין "קים ליה בדרבה מיניה".
4.
בכל מקום שמובא הביטוי "ואזדו לטעמייהו" מתעוררת השאלה איזו מחלוקת מבין שתי המחלוקות היא המחלוקת העיקרית ביניהם, ואיזו מחלוקת נאמרה אחר כך בעקבות המחלוקת הראשונה [האם מדובר מבחינה כרונולוגית?]
5.
לצורך העניין נצטט סוגיה נוספת:
מסכת חולין דף פא עמוד ב:
גמ'. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ושני לשלחנו, אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה - פטור, דקם ליה בדרבה מיניה. אמר ליה רבי יוחנן: זו - אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה - חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו, ולא אתרו בו משום עבודה זרה. ור"ש בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה - פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור.
ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר,
רבי יוחנן אומר חייב,
וריש לקיש אומר פטור;
רבי יוחנן אומר חייב - דהא לא אתרו בו, וריש לקיש אומר פטור - דכיון דכי אתרו ביה פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור.
6.
בסוגייה זו יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש לגבי העיקרון של "קם ליה בדרבה מיניה" – שמקבל העונש החמור ונפטר מהעונש הקל. [אם חייב מיתה יהיה פטור ממלקות ו/או מממון]. רבי יוחנן טוען שרק אם חייב ממש בעונש החמור כי התרו בו על אותו עונש, ואילו ריש לקיש טוען שאם היו מתרים בו היה חייב מיתה אז אפילו אם לא התרו בו ובפועל לא חייב מיתה, בכל אופן נחשב כאילו קיבל העונש החמור ויהיה פטור מהעונש הקל.
והדיון בסוגיה הוא לגבי שחיטה לעבודה זרה וכו'
7.
והגמרא מציינת "ואזדו לטעמייהו", דהיינו הם נחלקו באותו עיקרון גם במקום אחר.
ה"מקום אחר" שהגמרא מביאה היא אותה מחלוקת שגם מובאת בסוגייתנו - מסכת כתובות דף לד - דינו של רב דימי "חייבי מיתות שוגגין..."
7.1
יוצא אפוא שהסוגיה של רב דימי "חייבי מיתות שוגגין..." היא זו שמובאת בשתי הסוגיות - במסכת חולין ובמסכת כתובות - אחרי הביטוי "ואזדו לטעמייהו".
7.2
על כן נראה שמוכח מכך, שהסוגיה של "חייבי מיתות שוגגין..." היא הסוגיה העיקרית והראשונה שבה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש לגבי התראה "פוטנציאלית" [שהיתה מחייבת מלקות] אם פוטרת מתשלום ממון.
8
ממשיכה הגמרא במסכת חולין:
וצריכא, דאי אשמועינן בהא - בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש, אבל בהא - אימא מודי ליה לרבי יוחנן; ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא - אימא מודי לרבי שמעון בן לקיש, צריכא.
והגמרא עושה "צריכותא" ומסבירה מה החידוש בעיקרון של כל אחד מהם בכל אחד מהמקרים.
לפי זה מתערערת קצת מסקנתנו בסעיף הקודם 7.2
9.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רמה:
ואזדא ר"פ לטעמיה, הדרך הוא דאותה המימרא שנייה דמייתי איהו גופיה אמרה ולא משם אחרים
ומדברי הר"ן ז"ל בחידושי נדה למדתי דאף היכא דמייתי לה משמא דאחרים שייך לומר כן היכא דמפקו לה מקרא דכיון דקרא קא דריש כ"ע מודו ביה
איברא דלמאי דאסיקנא לקמן בכללי הרי"ף ז"ל בראיות נכונות דמסתמא כל האומר דבר בשם אחר הכי ס"ל אם לא שחולק עליו בפירוש ע"ש
אפילו לא מפקו לה אחרים מקרא שייך שפיר לומר ואזדא ר' פלוני לטעמיה כיון דמן הסתם ס"ל כוותיה.
ה"יד מלאכי" מגיע למסקנה שהביטוי "אזדא לטעמיה" מלמד שגם המימרא השנייה נאמרה על ידי אותו אמורא שאמר את המימרא הראשונה, ולא אמר בשם חכמים אחרים. אמנם יש מקרים שמדובר ש"ואזדא... לטעמיה..." שהחכם אמר דווקא בשם חכם אחר והדגש הוא שהחכם מסכים לדעתו של החכם ה"אחר" ולכן נקרא "ואזדא לטעמיה".
דבריו אלה לא כל כך קשורים לענייננו!
10.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות :
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
כלומר, אומר השל"ה, לפעמים הגמרא רק מציינת את העובדה שהאמוראים עצמם כבר נחלקו בשאלה זו, ולפעמים זוהי קושיה: אם כבר נחלקו בדבר מדוע יש לחזור על כך?
ואולי זוהי כוונת הגמרא בסוגייה לעיל במסכת חולין, ש"ואזדו לטעמייהו" היא קושיה: מדוע נחלקו פעמיים באותו עיקרון?
ולצורך התרוץ הגמרא עושה "צריכותא" - בסעיף 8 לעיל - כדי ללמדנו, שיש צורך מיוחד בהצגת מחלוקתם בשתי סוגיות שונות.
11.
תוספת חשובה:
גופי הלכות פרק ו - כללי אות ו' כלל רטז:
וחילק לי מורי קרובי דבמס' מכות [טו.] דפליגי לפרש הברייתא אי בטלו ולא בטלו ואי קיימו ולא קיימו, התם שייך לומר ואזדו לטעמייהו,
כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו,
אבל בפסחים דפליגי בסברא דנפשייהו משום הכי מסיק ודאי איפליגו בה חדא זימנא. ובכתובות פרק אלו נערות [כתובות לד:] מסיק נמי ואזדו לטעמייהו גבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר, משום דמעיקרא לא פליגי בסברא דנפשייהו כי אם לתרץ המשניות באו, דומיא דרבא דאמר התם לעיל לעולם בטובח על ידי עצמו וכו' ואזדא רבא לטעמיה.
ובאותו ואת בנו [חולין פא:] אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה וכו' ואזדו לטעמייהו, [אע"פ ד]פליגי בסברא דנפשייהו, י"ל הא מסיק בתר הכי צריכא, אבל בכתובות לא מסיק צריכא משום דלא פליגי בסברא דנפשייהו[נח].
הוא מעיר שהגמרא בסוגייתנו - מסכת כתובות דף לד - לא עושה "צריכא" כמו במסכת חולין. והנימוק הוא שבמסכת חולין הדינים נאמרו על ידי רבי יוחנן וריש לקיש מסברת עצמם, אבל בסוגייתנו - מסכת כתובות דף לד - ריש לקיש ורבי יוחנן באו ליישב סתירה בין שתי משניות ולכן אין צורך לנמק מדוע הם אמרו את מחלוקתם העקרונית פעם נוספת!
