סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 
 

מה שמעבר לחוזה / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

מעבר לעסקאות נמצאים בני אדם, רצונות - וגם עיניים, יפות וגם רעות. הגמרא משתיתה את הפרשנות לעסקאות על פי העין העומדת מאחוריהן, וגם מקפידה להזהיר מכוחה של צרות העין


כל מי שגדל במשפחה ממזרח-אירופה מכיר את הביטוי "בלי עין הרע" או בגלגול המקורי ביידיש, "קיין עיינע הורע". שנים רבות ידעתי שמשהו מיוחד טמון בעוצמה הרגשית שבה נאמר, אך לא הבנתי למה בשעת התפעלות מדבר מוצלח, יפה או חכם במיוחד, מורגש הצורך להתגונן מכוחות מפחידים ועמומים. למה בשעה שאדם משבח דבר מה או אדם אחר, הוא חש שהייתה בו כוונה של קנאה וצרות עין שעליה הוא חייב לכפר? הסביבה האמריקאית שבה גדלתי הייתה מקום של אופטימיות ותקווה שלא התאימה לחששות מ"עין הרע".

שנים לאחר מכן, כשעמדנו, בנים וכלות, סביב מיטתה של אמי ע"ה, ימים מעטים לפני פטירתה, הבנתי את גודל הכוח שבעיניים. ללא מילים היא הסתכלה עלינו, מעבירה את מבטה באיטיות ובהתכוונות מאחד לאחד. הבנתי שהורים מחזיקים את קיום ילדיהם במבטם. חלק מהותי מקיומו של כל אדם הנו בדרך שבה אנו רואים את עצמנו במבטם של אחרים – של הורים, של בן או בת הזוג, של חברים, של מורים רוחניים ושל מי שאנו מתייחסים לסמכותם באמון, ואף במבט של ילדינו ונכדינו. בעברית ישנם "עין יפה", "עין טובה", "מאור עיניים", "מוצאת חן בעיניו" ועוד הרבה סוגים של "עיניים" - וכמובן יש את מצוות הראייה עצמה – ראיית הפנים.

יש גם "עין הרע" – מבט על העולם, על החיים, על אנשים, שמשדר צרות נפש וקנאה, מבט פוגע ומזיק. כאשר מובא בשם רבי יהושע בן חנניה במסכת אבות (ב, יא) "עין הרע, יצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם", אין הכוונה שעונש א-להי יוטל על בעל מידות לא מתוקנות. מתוך התבוננות בנפש האדם ותחבולותיו הבין רבי יהושע שמי שהטביע בנפשו מידות אלו הוציא את עצמו מעולמו, מקיומו, מהנכחת נשמתו במעשיו, וממילא אין הוא בעולם.

האם "עין הרע" מסוגלת להזיק גם לזולת?

דיון בשאלה זו, במה שהגמרא מכנה "היזק ראייה", פתח את מסכתנו. זוהי פלישה במבט לפרטיות של אחר, שבירת הקיר, הפיזי או הווירטואלי, הנחוץ בין שכנים וחברים ואף בין איש ואישה כדי לקיים התקשרות מתוך התקרבות. "עין רעה" פולשנית ומבקרת עלולה לפגוע בשורש הנפש, בתחושת הביטחון בדבר קיומו של שטח מוגן ומוצנע שאת גבולותיו אפשר לקבוע ולשמור.

הסוגיה קבעה שישנו "עין הרע" גם לגבי רכוש השכן. "אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה (=כאשר היבול בשל לקציר)". וכי מבט של קנאה וצרות עין יכול לפגוע ביבול? אין מדובר במיסטיקה – כל דבר המתרחש בין בני אדם מורגש ונקלט במרקם העדין והרגיש הבין אנושי, גם בלי שהוא מופיע בגלוי כנדבך בהכרה.

מה היה לנו?

המעמד המשפטי של "עין יפה" או "עין רעה" ביחס לרכוש העובר מיד ליד מהווה נושא מרכזי בפרק המוכר את הבית במסכתנו. הרקע לדיון נוסף ב"עיניים" הנו הצורך בבירור ספק במקרה שלא הוגדר בחוזה בצורה מפורשת מה נכלל בעסקה מסוימת. משניות הפרק עוסקות ביצירת סטנדרטים שיקבעו מפרט קבוע לגבי חפצי רכוש מרכזיים שנמכרו ונרכשו בתקופת התלמוד – בית, שדה, חצר, ספינה ועיר. למשל, מכירת בית כוללת את הדברים המשמשים את הבית באופן קבוע כמו הדלתות, החלונות וכלים קבועים כמו מכתשת תאנים, גם אם לא נכתב כך בחוזה המכירה. לעומת זאת, המיטלטלים שבבית אינם כלולים בחוזה אלא אם כן הם מוזכרים במפורש. גם לא נכלל במכירה באופן אוטומטי מה שנמצא באדמה מתחת לבית, דוגמת בור לאגירת מים, וגם לא הגג מעליו - שיכול לכלול זכויות בנייה עליו (דף סג).

דוגמא נוספת:

המוכר את החצר – מכר בתים, בורות, שיחים (=חפירות) ומערות, אבל לא את המיטלטלין; בזמן שאמר לו (=המוכר לקונה) 'הוא וכל מה שבתוכו' – הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה (דף סז).


עם סייגים מסוימים, המרכיבים שיקבעו היקף עסקה שנפל בה ספק הם:
- רכוש החשוב בזכות עצמו לא יהיה כלול (בית המרחץ ובית הבד שבחצר).
- מה שפחות מחובר לחפץ הנמכר פחות שייך לו (מיטלטלין).
- מה שלא מחובר לחפץ הנמכר אבל דרוש לו לעצם קיומו יהיה כלול במכירתו (המוכר את השדה – מכר את האבנים שהם לצורכה ואת הקנים שבכרם שהם לצרכיו... אבל לא מכר את האבנים שאינם לצורכה וכו' – דף סח)

ברור לחלוטין שאי אפשר לקבוע סטנדרטים קבועים שייתנו פירוש נאמן לכל העסקאות המתבצעות בשוק שנפל בהן ספק. על כן הגמרא מסייגת את עצם הניסיון ליצור נורמות משפטיות חד משמעיות. ראשית, כיוון שישנם שינויים משמעותיים בין מקום למקום. על פי הנאמר בגמרא בדף סא ע"ב קובע הרמב"ם – "אין כל אלו הדברים (שנקבעו במשנה ובגמרא) וכיוצא בהן... אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל מקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכור, וסומכין על המנהג" (הלכות מכירה פרק כו).

עת לנדיבות ועת לקימוץ

אך מעבר לכך, יש גם להתחשב בנטייה הסובייקטיבית של המוכרים לרכושם. האם מוכרים רגילים למכור ב"עין יפה" (יד פתוחה), כשיטת רבי עקיבא, או ב"עין רעה" (יד קמוצה), כשיטת חכמים? לאורך הפרק הגמרא בודקת שאלה זו בארבעה הקשרים שונים - מכירה, מתנה, הקדשת דבר מה לבית המקדש או לצדקה וירושה.

המקרה של מתנה הוא הפשוט מכולם. כאשר אדם נותן דבר מה מרכושו במתנה לאחד מקרוביו או ידידיו, הוא עושה זאת מתוך רצון להעניק. אם מתעורר ספק לגבי היקף הרכוש שנתן במתנה, יש להכריע גם לדעת חכמים לאור רצונו הבסיסי של בעל המתנה לתת מרכושו לאחר. המקבל מתנה יזכה במקרה של ספק בפריטים הנדונים גם אם לא נכתבו בחוזה.

גם המקרה של הקדשת רכוש נראה פשוט, מטעמים אחרים. קיים ערך עצמי מיוחד למעשה אשר בוודאי משפיע על שורש רצונו של המקדיש, ובשל כך הוא אינו חש כמי ש"מוותר" על רכושו, אלא כמי שדרכו הוא נותן ביטוי למשהו רצוי מצדו. הגמרא (דף עא-עב) מניחה שוב שגם חכמים החולקים על רבי עקיבא יסכימו שאדם מקדיש את רכושו ב"עין יפה". אלא שכאן קיימת דעת מיעוט המשווה בין הקדשה למכירה ומשאירה את האפשרות שגם בהקדשת רכוש מקננת בנפש האדם תחושה קשה של ויתור על בעלות.

המקרה של חלוקת ירושה הנו מורכב יותר. ההכרעה הברורה של הגמרא היא שגם יורשים יחלקו ב"עין יפה", זאת למרות המרומז בפסוק "תחת אבותיך יהיו בניך" (תהילים מה, יד). יורשים הרוצים לשמור על קשר חי עם הוריהם דרך מגע ישיר עם משהו מהרכוש שהיה ברשותם לא יוותרו כליל על פריט שבו יש להם אחיזה כלשהי. הנחת הגמרא היא שמתוך תחושת אחווה וכיבוד ההורים החלוקה תתרחש בכל זאת ב"עין יפה". באופן פחות הרמוני, בעלי התוספות מסבירים שגם על פי רוח השיטה של "עין רעה", חולקים יורשים את נכסיהם המשותפים ביד פתוחה היות שהם "רוצין להסתלק זה מזה", מתוך חשד להתנכלות משפטית ומתוך שמירה על גבולות שיעגנו את האחווה עצמה.

אם כן, במקרים של מתנה, הקדשה וירושה מגמת הפסיקה היא חד משמעית: "עין יפה".

על פי הגמרא, אפוא, המחלוקת בין רבי עקיבא וחכמים מתייחסת רק למקרה של מכירה, וגם כאן המגמה של הגמרא (דף סד-סה) היא לצמצם את מרחב היישום של המחלוקת. במשנה נאמר שאם אדם מוכר בית אבל לא את בור המים שמתחתיו, לדעת רבי עקיבא על המוכר לרכוש בכסף מלא את זכות הגישה לבור דרך הבית שזה עתה מכר למישהו אחר. חכמים סוברים שנשארת למוכר זכות הגישה גם אחרי ביצוע העסקה. הגמרא טורחת להרחיק את המחלוקת הזו משיטותיהם בעניין מכירת רכוש ב"עין יפה" או ב"עין רעה". הגמרא מעדיפה להעמיד את המחלוקת במשנה על השאלה אם להעדיף את האינטרס של הקונה - שבוודאי מתנגד שמישהו, אפילו זה שמכר לו את הבית, ידרוס בחופשיות ברכושו - או את האינטרס של המוכר, שבוודאי לא יוותר על צורך קיומי כמו גישה חופשית למקור המים שלו.

מגמת הגמרא לצמצם את מרחב המחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים במקרה של מכירה קשורה בכך שהוכרעה הכף לכיוון "עין יפה" בכל המקרים האחרים. הגמרא מבקשת להראות ששיטת חכמים במשנה אינה בנויה על התנגדות לעיקרון של "עין יפה", אלא מהווה נדבך בתפיסה משפטית רחבה המכבדת את אינטרס המוכר כמנוע המכונן עסקאות של מכר מעל לאינטרס הלוקח.

אלא שהעמדה זו של שיטת חכמים מתוך רצון לצמצם את ההתנגדות לשיטת "עין יפה" של רבי עקיבא משקפת יותר את עמדתה של הסוגיה מאשר את שורש השיטות עצמן. הגמרא מביאה את פסיקתם של רב הונא ושל רבו, רב, בעסקאות של מכירה כדברי חכמים, "עין רעה". והרי, כפי שהבאתי למעלה, אותם חכמים עצמם הם שצוטטו בראשית המסכת כמי שחוששים ל"עין רעה" של העומד בשדה חברו ומסתכל בקנאה ובצרות עין על הצלחתו החומרית, מה שעלול לדעתם אפילו להזיק באופן ממשי. אם כן, יש להניח שחכמים אלו פסקו כפי שפסקו כחלק מתפיסתם העקרונית הרואה את נפש האדם כנמצאת במתח פנימי תמידי של השוואת מה שיש ברכושו לבין מה שיש לאחרים, במיוחד כשהוא מוכר את שלו לאחר.

לעומת זאת, למדנו בסוף מסכת בבא מציעא בדיון על חובת גזלן להחזיר חפץ גזול לנגזל, שרבי עקיבא סובר שחובה זו איננה עניין של פיצוי ושל תיקון נזק כספי, אלא של שיקום יסוד ההתקשרות בין בני אדם הנבנה ונהרס בהתייחסותם לרכוש הזולת. אין ספק שחשבון קיומי-מוסרי זה עשוי להיות הבסיס העקרוני לדעתו שאדם ניגש לעסקה מתוך "עין יפה".







עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר