הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חד אמר... תסתיים ד..."
כתובות כה ע"ב - כו ע"א
רבי ור' חייא, חד העלה בן ע"פ אביו לכהונה, וחד העלה אח ע"פ אחיו ללויה.
תסתיים, דר' העלה בן ע"פ אביו לכהונה;
דתניא: הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא - נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי;
אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה - תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה - לא תאמינו לאכול בתרומה!
א"ל: אני מאמינו להאכילו בתרומה - שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה - שאין בידו להשיאו אשה, תסתיים.
ומדרבי העלה בן ע"פ אביו לכהונה, ר' חייא העלה אח ע"פ אחיו ללויה.
ורבי חייא, מאי שנא בן דלא? דקרוב הוא אצל אביו, אח נמי קרוב הוא אצל אחיו!
במסיח לפי תומו;
כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר, והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב,
ור' חייא מסיים בה: וחבירי בדילין ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות, והעלהו רבי לכהונה על פיו.
מבנה הסוגיה:
1.
רבי ור' חייא, חד העלה בן ע"פ אביו לכהונה, וחד העלה אח ע"פ אחיו ללויה.
הקטע הנ"ל דומה לסוגיות רבות שבהן מובא הנוסח של "חד אמר... וחד אמר...". אלא שבסוגייתנו מדובר על מעשים שהתרחשו בפועל.
בפשטות אחד מהחכמים חולק על חברו שאב לא נאמן לומר על בנו שהוא כהן כשר.
[הגמרא תדון בקשר לדין השני של אדם שמעיד על אחיו.]
1.1
ויש להעיר, המחלוקת לעיל מובאת כמימרא או כעדות של "עורך הגמרא" אבל לא מדובר במקור תנאי כברייתא, למרות שמדובר ב"רבי".
2.
הגמרא קובעת ש"רבי" הוא זה שאמר את הדין העיקרי שבן "עלה" לכהונה על פי אביו.
תסתיים, דר' העלה בן ע"פ אביו לכהונה;
כך הוא המבנה בכל הש"ס כשמוזכר הביטוי "תסתיים" - הוא מובא בפתיחה להוכחה לזיהוי שם החכם שאמר את אחד הדינים - ובסיומה של ההוכחה. נראה שזוהי העריכה של "עורך הגמרא".
3.
ההוכחה:
דתניא: הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא - נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, דברי רבי;
אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה - תאמינו להשיאו אשה, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה - לא תאמינו לאכול בתרומה!
א"ל: אני מאמינו להאכילו בתרומה - שבידו להאכילו בתרומה, ואיני מאמינו להשיאו אשה - שאין בידו להשיאו אשה,
בברייתא מובאת מחלוקת בין "רבי" ורבי חייא. גם המחלוקת הבסיסית בסוגייתנו היא בין שני חכמים אלה.
3.1
לפי "רבי" אדם נאמן לומר על בנו שהוא כהן לצורך אותם דברים שהדבר "בידו", ומכיוון שאבא כהן רשאי להאכיל את בנו תרומה לכן הוא נאמן לקבוע גם שהוא כהן כשר [ולא ממזר, למשל].
3.2
על כל פנים ברור מהברייתא ש"רבי" הוא זה שמאמין לאב להכשיר את בנו לצורך אכילת תרומה, וממילא מתאים לאחת הדעות במחלוקת הבסיסית בסוגייתנו.
תסתיים.
4.
ממשיכה הגמרא:
ומדרבי העלה בן ע"פ אביו לכהונה, ר' חייא העלה אח ע"פ אחיו ללויה.
ומכיוון שהתברר שבסוגייתנו ["חד... וחד..."] "רבי" הוא זה ש"העלה בן על פי אביו לכהונה [לצורך אכילת תרומה בלבד]", ממילא יוצא שרבי חייא הוא זה שביצע את המעשה השני - "העלה אח על פי אחיו ללויה".
4.1
ויש להעיר: גם אחרי שהגמרא הכריעה מה אמר "רבי" ומה אמר "רבי חייא" בנושא שבתחילת סוגייתנו בכל אופן - כך היא דרך הגמרא שלא "מוחקת" את הניסוח הראשוני של "חד אמר.. וחד אמר...".
5.
ורבי חייא, מאי שנא בן דלא? דקרוב הוא אצל אביו, אח נמי קרוב הוא אצל אחיו!
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כו עמוד א
במסיח לפי תומו;
הגמרא דנה בשיטתו של רבי חייא, מדוע האח נאמן על אחיו שהוא כהן ולא כך לגבי האבא שמעיד על בנו שהוא כהן. ואומרת שדברי רבי חייא בברייתא נאמרו רק במקרה של "מסיח לפי תומו", אבל באמת אם אח מעיד ממש לטובת אחיו עדותו לא תתקבל.
6.
לפי זה ניתן לומר שגם רבי" ידבר דווקא ב"מסיח לפי תומו", ואין מברייתא זו שום הוכחה ישירה לדין שבתחילת סוגייתנו, ולמעשה נדחתה ההוכחה בקטע הקודם והמסקנה של "תסתיים" איננה הכרחית!
7.
תוספות מסכת כתובות דף כו עמוד א:
במסיח לפי תומו - וא"ת ומנ"ל דהכי הוא דלמא ר' חייא העלה בן על פי אביו במסיח לפי תומו ורבי העלה אח ע"פ אחיו אפי' בלא מסיח
ואר"י דמסתמא דבמאי דקתני בברייתא מילתא דרבי עשה רבי מעשה
תוס' מסביר שאע"פ שאין קשר ישיר והכרחי בין "רבי" בפתיחת הסוגיה דווקא ל"רבי" בברייתא, בכל אופן סביר להניח ש"רבי" שהובא מעשה בתחילת הסוגיא עשה כדבריו בברייתא.
ועוד דאי אפשר דרבי העלה אח ע"פ אחיו ללויה אפילו בלא מסיח דהתם אין שייך לומר שבידו להאכילו מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים.
8.
המשך הגמרא:
כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והוציאוני מבית הספר, והפשיטוני את כותנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב,
ור' חייא מסיים בה: וחבירי בדילין ממני, והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות, והעלהו רבי לכהונה על פיו.
9.
גם אחרי שכבר ידוע מה סובר "רבי" ומה סובר "רבי חייא" מתעוררת השאלה, בכל זאת מדוע לא שונתה המימרא וניסחה: "רבי" [במקום "חד"] העלה בן ע"פ אביו לכהונה, ו"רבי חייא" [במקום "וחד"] העלה אח ע"פ אחיו ללויה".
9.1
כבר הסברנו זאת כמה פעמים, כנראה שהגמרא לא רצתה לפסוק במחלוקת ביו "רבי" ורבי חייא לפי כללי ההכרעה בין שני החכמים ולכן לא פרשה את שמם [במימרא] בתחילת הסוגיה.
9.2
אמנם הכלל הוא - בפשטות - שהלכה כ"רבי" נגד רבי חייא [שהיה תלמידו] וכך נפסקה ההלכה בסוגייתנו. אמנם לפי דברי "תוס' יתכן שאין קשר הכרחי בין שתי המחלוקות בין רבי ורבי חייא ולכן עדיין לא ברור מה עשה "רבי".
9.3
ויתכן - שלפי כל הנ"ל - משמעות הביטוי "תסתיים" היא, שיש כאן הוכחה שאיננה חד משמעית כדי לקבוע מיהו החכם שאמר את כל אחד מצדדי המחלוקת [במימרא הראשונה].
