הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דברי חכם בשם "רבו המובהק"; אמירת דבר בשם אומרו - "רבי יוחנן"
כתובות כה ע"ב
ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש,
אמר ליה: מוחזקני בזה שהוא כהן,
א"ל: מה ראית?
[א"ל:] שקרא ראשון בבית הכנסת,
א"ל: ראיתיו שחילק על הגרנות?
אמר לו ר' אלעזר: ואם אין שם גורן, בטלה כהונה?
זימנין הוו יתבי קמיה דר' יוחנן,
אתא כי הא מעשה לקמיה,
א"ל ריש לקיש: ראיתיו שחילק על הגורן?
א"ל ר' יוחנן: ואם אין שם גורן בטלה כהונה?
הדר חזייה לר"א בישות,
אמר: שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה.
1.
מודגש בסוגיה שריש לקיש התרעם על חברו רבי אלעזר שאמר הלכה ולא הזכירה בשם רבי יוחנן שהיה רבם של השניים. בפשטות יש כאן הדגשה שחייב אדם לומר דבר בשם אומרו.
2.
חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף כה עמוד ב:
שמעת מינה דבר נפחא ולא אמרת לי משמיה. פירוש שאלו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר עכשיו,
הוא מסביר שריש לקיש לא התרעם על כך שרבי אלעזר לא אמר בשם אומרו, אלא על כך שאם ריש לקיש היה יודע מה סובר רבי יוחנן הרי שריש לקיש לא היה חולק עליו כמו שהוא חולק על רבי אלעזר.
2.1
ור' אלעזר שלא אמר משמו של ר"י מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך כי הכל יודעים שהיא תורתו של ר"י, וכההיא דאמר ביבמות דף צ"ו ב') יהושע יושב ודורש והכל יודעים שהיא תורתו של משה.
רבי אלעזר חשב שידוע לכולם שכל דבריו הם מתורת רבי יוחנן רבו המובהק.
3.
לכאורה המחלוקת ביניהם היא שריש לקיש סובר שחייב אדם לומר בשם רבו במפורש, וגם אם אומר בשם רבו של חברו חייב להדגיש זאת, בכדי למנוע מחברו לומר דבר הלכה שלא כדברי רבו, ואילו רבי אלעזר סובר שאם הוא אומר בשם רבו המובהק אין צורך שיפרש את שם רבו כי הכל יודעים שכל דבריו הם בשם רבו.
4.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:
הוא דן בהרחבה באופן שבו תלמיד אומר מדברי רבו:
כששני תלמידים אומרים בשם רבם דברים שונים:
אבל בסתמא דלא אתיידע לן מן תלמודא דהוה חזרה במילתא יש לנו לומר דחד מינייהו משקר או שמע וטעה וכפשט דברי רש"י והתוספות ז"ל בפרק אע"פ כתובות דף כ"ז א' ע"ש
וכ"כ רש"י בפרק מי שמתו ברכות דף כ"ד א' על גניבא שאמר משמיה דרב דודאי שקר העיד על רב
וע"ע תוס' פרק האיש מקדש קידושין דף מ"ד א' ד"ה כמין
והטעם לזה הוא דאם אמת היה הדבר דהדר ביה הרב מדעתיה הוה ידיע להו לבני בי מדרשא ולא הוה שתיק גמ' מיניה אלא הוו מייתו לה בש"ס כדמייתו הכי בכמה דוכתי אחריני ומדלא מייתו לה ש"מ דאין כאן חזרה כלל.
ואל תבהל ברוחך לומר איך היתה כזאת שחסידים הראשונים המופלגים בחכמה יאמר עליהם שהיו נעדרים מן האמת וחשידי לשקר כי אין הכוונה חלילה שהיה לשקר ולהתרחק מהאמת
חיישינן שמא מחמת תגבורת תשוקתם להשמיע הלכות חדשות בבית המדרש כי היכי דליאמרי על שמייהו לא דקדקו היטב בשמועתם ומדמו מילתא למילתא כסבורין שקבלוה כן ונמצא דמשקרי שלא בכוונה
...הא למדת שכל ישעם וכל חפצם היתה להגיד חדשות בשם הרב ועל טוב יזכר שמם.
5.
ואחר החקירה מצאתי קרוב לדברי אלה להנמוקי יוסף בפרק הערל דף תכ"ט א' גבי הא דאמרו שם בגמרא יבמות דף ע"ז א' כל ת"ח שמורה הלכה ובא וכו' שכתב בשם הריטב"א וז"ל ועל הא דפרש"י דמשום דבית דינו קיים לא משקר הקשו ז"ל דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר אלא חיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו וכי איתא לרבו קיים וודאי דייק שפיר ולא אמר אפילו בדדמי ע"כ
רב ותלמיד כשרבו קיים מקפיד יותר ומדייק בדבריו. לפי הנ"ל יתכן לומר שמשמעות הביטוי הנפוץ "אמר רב... אמר רב...", שהתלמיד מדייק בדברי רבו כאילו רבו קיים. וכאשר תלמיד אומר דבר הלכה, ולא מצויון שאמר בשם רבו, הרי שאמנם שמע מרבו, אבל יתכן שאמר ב"דדמי" ולא דייק בדברי רבו!
6.
... ונמצאת למד ג"כ כמה היתה זהירותם לומר דבר בשם אומרו דהא חדת הות ליה משום שהיה סבור דריב"ל הוא דאמרה
וכיוצא בזה מצינו עוד בפ"ו דפסחים דף ע"ב א'
ובפ"ב דכתובות דף כ"ב ב' ע"ש
...שמעינן מזה דגם אמוראי דלאו בעלי המימרא אינון הוו קפדי על מי שהיה אומר ההלכה בסתם ולא הוה מידכר עלה שמה דמארה ובא ואראך דוגמתו בפרק עושין פסים עירובין דף כ"ב ב' ובפרק הערל יבמות דף ע"ח א' דא"ל רב דימי לאביי קרקפנא חזיתיה לרישך (היינו רבה שהיה רבו של אביי ורבא למד לפני ר' יוחנן ע"ש בתוס') בי עמודי כי א"ר יוחנן להא שמעתא וכלומר שהוכיח רב דימי לאביי על שפי' שמועת ר' יוחנן בסתם כאילו מדעתו אמרה ור' יוחנן כבר פירשה כן בהדיא
וכן בפרק האשה שנתארמלה כתובות דף כ"ה ב' איתא דעל כיוצא בזה חזיה ר"ל לר' אלעזר בישות וא"ל שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה...
הוא מביא הוכחה מסוגייתנו עד כמה חייב אדם לומר במפורש שששמע מפי רבו.
באופן דנמצינו למדים מכל הני שמעתתיה ברירי ונכוני
דכולהו תנאי וכולהו אמוראי הוו מזדהרי טפי בקבלת ההלכות והשמועות דלימרינהו משמא דמארייהו ולא ליתו לאחלופי בין גברא לגברא ומאחר שכן הדין נותן שיאמנו דבריהם הנאמרים באמת כאילו שמעום מפי הרב שאמרם...
עיקר דבריו שבדרך כלל מה שאומר תלמיד בשם רבו ["אמר רב... אמר רב..."] הוא מדייק בדבריו.
אבל אין בדבריו הדגשה שגם אם תלמיד אומר בשם עצמו קרוב לודאי ששמע זאת מרבו.
6.1
הערה: הרבה דוגמאות שמביא ה"יד מלאכי" קשורות לרבי יוחנן שהיה מגדולי מעבירי המסורה של דברי תנאים!
7.
מיהו רבי יוחנן:
ספר כפתור ופרח פרק טז
ואין ספק דרבי יוחנן דהוא בר פלוגתיה דרבי שמעון בן לקיש הוא רבי יוחנן בר נפחא, וכדאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כה, ב) זמנין הוה יתיבנא קמי דרבי יוחנן, אתא כי האי עובדא לקמיה, אמר ליה ריש לקיש ראיתו שחלק על הגורן, אמר ליה (ראיתיו) רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה. הדר חזייה לרבי אלעזר בישות, אמר ליה שמעת מילי מיניה דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה.
הוא מוכיח מסוגייתנו שרבי יוחנן "סתם", דהיינו רבי יוחנן "הרגיל" בש"ס שהיה חולק הרבה על ריש לקיש הוא רבי יוחנן בר נפחא.
ואמרינן פרק חלק (סנהדרין דף צו, א) ויחלק עליהם לילה, אמר רבי יוחנן אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו שנאמר ולילה אמר, ורבי יצחק נפחא אמר על עסקי לילה שנאמר מן שמים נלחמו, אמר ריש לקיש טבא דנפחא מדבר נפחא.
מזה יראה דרבי יוחנן סתמא הוא בר נפחא, ופירש רש"י (שם ד"ה טבא) דאביו של רבי יוחנן הוה נפח. וא"ד על שם יפיו.
וזה נראה יותר שרבי יוחנן יפה היה וכדאיתא ריש השוכר את הפועלים (ב"מ דף פד, א). ומשם נעשה רבי שמעון בן לקיש בעל אחותו ונעשה בר פלוגתיה. והוא רבי יוחנן שהיו דבריו עם ריש לקיש תמיד וכדאמרינן פרק מבוי (עירובין דף יא, ב), אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש לא כך היה מעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה. ולא מצינן למימר דרבי יוחנן בר נפחא הוא רבי יוחנן שחבר תלמוד הירושלמי, שהרי בין חבור המשנה שהוא לרבי ובין חבור הירושלמי שהוא לרבי יוחנן יש כמו ר"פ שנה, וכמו שתדע ממה שכתבנו פרק ה', ורבי יוחנן בר נפחא תראהו תלמיד רבי. ומה שאמר טבא דנפחא, אינו שירצה לומר שמועה זו נאה אלא כעין נראין דבריו. גם לא יוכל לומר שמחבר התלמוד הירושלמי הוא רבי יוחנן בן נורי שהרי הוא היה בזמן רבי עקיבא וכמו שתראה מההיא דמסכת ערכין פרק יש בערכין דף טז, א). ונראה שפירוש רש"י ז"ל יצא לו מן הירושלמי מסכת סנהדרין (פ"א ה"ב) שאמרו לעבור שנה מתחילין מן הצד, וכבר נכנס רבי יוחנן והוא הקטן שבהם אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעבורה, אמר השנה מקודשת בעבור, אמר ר' יונתן ראה לשון שלמדנו בן הנפח וכו'.
7.1
מדוע בסוגייתנו הגמרא כותבת את שמו של רבי יוחנן - "בר נפחא"
וראוי לציין שהשם המלא "רבי יוחנן בר נפחא" לא מוזכר כלל בש"ס.
"בר נפחא" - 7 מופעים בש"ס כשלפעמים הכוונה היא לרבי יצחק נפחא שהיה תלמידו של רבי יוחנן.
