הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
בנותיו של שמואל היו שבויות וטהורות [בטעות]
כתובות כג ע"א
ואם משנשאת באו עדים וכו'.
אמר אבוה דשמואל: לא נשאת - נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת.
והא לא תצא קתני!
לא תצא מהתירה הראשון.
ת"ר: אמרה נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני, אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים, אלא מתירין אותה מיד;
התירוה לינשא, ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו - הרי זו לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפי' יש לה כמה בנים - תצא.
הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו.
א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו?
א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי?
הואי +קהלת י'+ כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל.
אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא,
הא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא אמרה נשביתי וטהורה אני, שרינהו.
סוף עול אתו שבויינהו,
אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון.
איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין,
אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא: פוק איטפל בקרובותיך,
אמר ליה לרבי חנינא: והאיכא עדים במדינת הים!
השתא מיהת ליתנהו קמן,
עדים בצד אסתן ותאסר?
טעמא דלא אתו עדים, הא אתו עדים מיתסרא,
והאמר אבוה דשמואל: כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת!
אמר רב אשי: עדי טומאה איתמר.
מבנה הסוגיה:
1.
ואם משנשאת באו עדים וכו'.
אמר אבוה דשמואל: לא נשאת - נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת.
והא לא תצא קתני!
לא תצא מהתירה הראשון.
אביו של שמואל "מרחיב" את פשט המשנה, שאפילו אם בית הדין "רק" נתן לה היתר להינשא, ואחר כך באו עדים שנשבתה [וממילא לא עומדת לה זכות הנאמנות - כשאמרה "נשביתי וטהורה אני" - של הכלל "הפה שאסר..."] הרי היא רשאית להינשא לכהן [כי עדיין מאמינים לה שטהורה היא].
2.
הגמרא מביאה ברייתא:
ת"ר: אמרה נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני, אין אומרים נמתין עד שיבאו עדים, אלא מתירין אותה מיד;
התירוה לינשא, ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו - הרי זו לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפי' יש לה כמה בנים - תצא.
הסיפא דומה לדינו של אבוה דשמואל. ומדוע הגמרא לא הביאה מכאן סיוע לאביו של שמואל ובניסוח של "תניא כוותיה דאבוה דשמואל" [ראה "שוטנשטיין", הערה 24] והר"ן על הרי"ף - עונה, שמכיוון שיש אומרים שאבוה דשמואל התייחס גם על המקרה הראשון במשנה של "אשת איש הייתי..." ועל כך אין ראיה מהברייתא.
2.1
בברייתא יש דין נוסף שאם אחרי שנישאה באו עדים שנטמאה כשהיתה שבויה [וממילא דבריה היו שקר] הרי שתצא ממי שהתחתנה איתו!
3.
הגמרא "מספרת":
הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא, אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו.
א"ל שמואל: ועד האידנא מאן נטרינהו?
א"ל: אילו בנתך הווין, מי הוית מזלזל בהו כולי האי?
אבוה דשמואל אמר [לשמואל?] שיש לשמור על השבויות שהגיעו לנהרדעא. והוא העיר לשמואל כיצד היה מתנהג אם בנותיו היו שבויות.
4.
הגמרא מוסיפה:
הואי +קהלת י'+ כשגגה שיוצא מלפני השליט, ואישתביין בנתיה דמר שמואל ואסקינהו לארעא דישראל.
באמת [כמו שהעיר אבוה דשמואל] בנותיו של שמואל [נכדותיו של אבוה דשמואל] נשבו והגיעו לארץ ישראל.
4.1
נלמד מכאן עד כמה גדול כח הדיבור. הביטוי המקביל של "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" [מסכת ברכות דף יט עמוד א] - כשמדבר על עצמו.
4.2
אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דר' חנינא,
הא אמרה נשביתי וטהורה אני, והא אמרה נשביתי וטהורה אני, שרינהו.
השובים נשארו מחוץ לבית המדרש, והנשים נכנסו והצהירו שנשבו והיו טהורות, ואמנם רבי חנינא התירם להינשא לכהן.
4.3
אחר כך נכנסו השונים לבית המדרש
סוף עול אתו שבויינהו,
אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון.
איגלאי מילתא דבנתיה דמר שמואל הווין,
רבי חנינא ידע שהנשים ידעו את ההלכה, ואם רבי חנינא היה יודע שהיו שבויות [כי היה רואה את השובים] לא היה מקבלן כנאמנות [כי אז לא תקף הכלל של "הפה שאסר..."]
ובסופו של דבר התברר באמת שהם היו בנותיו של שמואל.
אמר ליה רבי חנינא לרב שמן בר אבא: פוק איטפל בקרובותיך,
אמר ליה לרבי חנינא: והאיכא עדים במדינת הים!
השתא מיהת ליתנהו קמן,
עדים בצד אסתן ותאסר?
טעמא דלא אתו עדים, הא אתו עדים מיתסרא,
והאמר אבוה דשמואל: כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת!
אמר רב אשי: עדי טומאה איתמר.
למסקנה: אם היה יוצא "קול" שנשבו לא היה מבטל את נאמנות האשה שאומרת "נשביתי וטהורה אני", אבל אם ה"קול" היה על כך שנטמאה הרי שמבטל את הנאמנות של האשה כשטוענת שטהורה היא.
5.
הערות על ה"סיפורים" לעיל:
5.1
של"ה - כללי התלמוד (יד) כלל פה קדוש אות שפג:
שפג. אך לכאורה יש בתלמוד עוד קושיא היותר חזקה והיא זאת: הנה הזהיר לספר מגנות בהמה טהורה, ובתלמוד ביש מקומות מספר בגנות עמודי עולם, כגון בנתיה דמר שמואל דאשתביין כו' (כתובות כג א), ובנתיה דרב נחמן דהוי מבחשי קדירה בכשפים (גיטין מה א), וכיוצא באלה שלא לכבוד הוא לאבותיהם הקדושים, ואיך יוזכר שמם.
אבל דע כי באמת ובצדק נכתב, כי לא לפני חכמי התלמוד חנף יבוא, כי היה איזה עון על אביהם שבאו בנותיהן לכלל זה, דהיינו שלא הוכיחו אותם תמיד בתוכחת מוסר וכיוצא בזה,
והיה זה על צד העונש להיות נכתב דבר זה בתלמוד.
ודבר שהוא מצד העונש לא שייך לומר אל תספר בגנותו,
כי זה הדין שלו לספר בגנותו שלו בדבר זה, כמו שמעשים בכל יום, הבית דין פוסקים ועושים הכרזה על אדם אחד דברי גנות, הוא משום שהדין נותן ליענש בכך.
הוא מציין לסוגייתנו. ולפי דבריו יוצא שכנראה היה איזה עוון על שמואל - " דהיינו שלא הוכיחו אותם תמיד בתוכחת מוסר וכיוצא בזה"
6.
מפאת חשיבות העניין נצטט דברים מ"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נט:
בירושלמי [הלכה ו] נאמר על מעשה בנותיו של שמואל, שאמרו לשמעון בר אבא איטפל בקרובתך,
נשא את הראשונה ומתה,
לשניה ומתה,
ולמה משום ששקרו,
חס ושלום הן לא שקרו אלא מתו בחטאו של חנניה בן אחי רבי יהושע שעיבר את השנה בחוץ לארץ.
ובפשטות, הפירוש בדברי הירושלמי שבנות שמואל נענשו ומתו משום שהיו קרובותיו של חנניה בן אחי רבי יהושע.
6.1
והגר"א פירש ["שנות אליהו" - ליקוטים בסוף מסכת ברכות]: / "השתנות הטבעים" / קדושת התושב"ע /
הכלל הוא שבת שלוש שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים, ואם אח"כ עיברו בי"ד את השנה ונמצא שטרם עברו עליה 3 שנים ויום אחד אז חוזרים בתוליה, כי יש כח בעיבור בי"ד לשנות את הטבע.
ולפי זה יש לפרש את המעשה בבנות שמואל שאכן הן נבעלו והיה זה בעודן בנות ג שנים ויום אחד שאין בתוליהן חוזרים, אלא מכיוון שראו שחנינא בן אחי רבי יהושע עיבר את השנה סברו שחזרו להן בתוליהן וסמכו על כך ואמרו שהן טהורות [ובזה הן לא שיקרו],
אלא שבאמת היה זה דלא כדין כי לא היה רשות בידו של חנניא לעבר את השנה בחו"ל, ולכן עיבורו לא היה עיבור ובתוליהן לא חזרו [ולכן נטמאו].
וזהו שאמר הירושלמי שחס ושלום בנות שמואל לא שיקרו אלא ששגו בחטאו של חנניא שכעבר את השנה.
[ויש אומרים שהבועל של בנות שמואל היה בנו של השבאי שהיה קטן.
6.2
ואומר ה"חתם סופר" שלפי הגר"א אפשר לפרש באופן אחר:
בנות שמואל היו גדולות כשנשבו אלא שהיו יודעות ומכירות את זה שבא עליהן שהוא פחות מבן ט' שנים ויום אחד שאין ביאתו ביאה, אלא שהיה זה על פי החישוב של חנניא [ולכן לא נחשב ששיקרו],
אבל לפי האמת הוא כבר היה בן ט' שנים וביאתו ביאה.
