הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבי גם נגד רבים-חכמים?; "תמצא לומר..."-"תימצי לומר..."
כתובות כא ע"א
מתני'. זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי, וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי - הרי אלו נאמנין.
זה אומר זה כתב ידי, וזה אומר זה כתב ידי - צריכין לצרף עמהם אחר, דברי רבי;
וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי.
גמ'. כשתימצי לומר, לדברי רבי - על כתב ידן הם מעידים, לדברי חכמים - על מנה שבשטר הם מעידים.
פשיטא!
מהו דתימא, לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידם הם מעידים או על מנה שבשטר הם מעידים,
ונפקא מינה?
היכא דמית חד מינייהו לבעי שנים מן השוק להעיד עליו, דאם כן קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, והכא לחומרא והכא לחומרא, קמ"ל, דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא,
דאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן - צריכין שנים מן השוק להעיד עליו,
בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא.
ואי ליכא תרי אלא חד, מאי?
אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא, ומחזקי ליה בי דינא, (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך.
ודוקא אחספא, אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי, ותנן: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין.
א"ר יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים.
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים!
מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו - ואפילו מחביריו, קא משמע לן.
(סימן: נח נד חד)
אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה,
ואמרי לה רב הונא בר יהודה לרב יהודה,
ואמרי לה רב חייא בר יהודה לרב יהודה:
ומי אמר שמואל הכי?
והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל, והוה כתיב ביה: מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה, ומנו? רב חנן בר רבה, ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה, ומנו? רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי!
א"ל: ההוא שטרא דיתמי הוה, וחש שמואל לב"ד טועין, וסבר שמואל, דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו,
סבר: אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי.
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי, וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי - הרי אלו נאמנין.
זה אומר זה כתב ידי, וזה אומר זה כתב ידי - צריכין לצרף עמהם אחר, דברי רבי;
וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי.
מחלוקת בין "רבי" וחכמים.
2.
גמ'. כשתימצי לומר, לדברי רבי -
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כא עמוד א
על כתב ידן הם מעידים, לדברי חכמים - על מנה שבשטר הם מעידים.
הגמרא מסבירה את יסוד המחלוקת.
בדרך כלל כאשר הגמרא מסבירה את דעות החולקים היא משתמשת בביטוי "מאי טעמא ד..." וכד'.
2.1
נראה שמשמעות הביטוי הייחודי של "כשתמצי לומר לדברי..." היא, שהלכה כאותו חכם - ובסוגייתנו שהלכה כרבי! ומי שפוסק כמותו הוא ה"סתמא דגמרא"!
2.2
ואולי דווקא להיפך! מובא הרבה בש"ס שהגמרא מסבירה את דעתו של מי שלא נפסק כמותו [כבית שמאי במקום בית הלל] כדי להסביר את דעת החולק שכדעתו נפסק להלכה.
2.3
הערה כללית על ההבדל בין "תמצא לומר" לבין "תימצי לומר":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל שלג:
כשתמצי לומר לדברי ר"פ וכו', פירוש רש"י בר"פ כל גגות דף פ"ט א' כשתדקדק בדבריהם תמצא כן
וכן פי' עוד בפ"ק דפסחים דף י"א ב' כשתדקדק בדבריהם ותעמוד על מכונו תמצא וכו'
ותו פירש כן בפרק ב' דכתובות דף כ' ב' ע"ש,
וכן תמצא להריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין סוף פרק ב' שכתב כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמן תצטרך לומר וכו'
אמנם מצאתי לר' בצלאל בשיטתו לכתובות שם שפירש שהוא לשון מיצוי מההיא דאיתא פרק ג' דמנחות אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע וכו'
ופירש הרגמ"ה ז"ל למצות מדותי לדקדק הליכותי עד כאן
ואיכא למידק על רש"י ז"ל שהרי בפרק המפקיד בבא מציעא דף מ' ב' פירש כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים עד כאן הרי דשינה את טעמו ממה שפירש בפסחים ובכתובות ופירש שהוא לשון מיצוי כרבי בצלאל.
ולי הדיוט נלע"ד לומר דבין לרבי בצלאל בין לרש"י והריטב"א כדקאמר בגמרא כשתמצא לומר באלף יש לפרשו לשון מציאה וכדקאמר כשתמצי ביוד אז הוא לשון מיצוי לכ"ע ולהכי בפסחים וכתובות דגריס רש"י כשתמצא לומר באלף פירש אותם לשון מציאה אך במציעא דגרסינן כשתמצי ביוד פירשו שהוא לשון מיצוי ור' בצלאל משום דגם בההיא דכתובות גריס כשתמצי ביוד משום הכי פירש אותו שהוא לשון מיצוי כנ"ל:
הביטוי "כשתמצי לומר" - 2 מופעים בש"ס באותה סוגיה [כריתות דף ט עמוד ב], והביטוי "כשתמצא לומר" - 9 מופעים בש"ס [בערך] ותמיד עם ההמשך: "כשתמצא לומר לדברי רבי..."
ה"יד מלאכי" מוכיח שהביטוי "תמצי לומר" משמעותו כשתלבן ותדקדק בנושא תמצא כך וכך. מסקנתו היא: "תמצא לומר": שכשתמצא – לשון מציאה. והביטוי "תמצי לומר": דקדוק ומיצוי. ועדיין ההבדל לא כל כך ברור.
וכנראה שדברי ה"יד מלאכי" מתאימים גם לביטוי הנפוץ יותר "אם תמצא לומר" ו"אם תמצי לומר".
2.4
בכל אופן נראה לחדד ולומר כך ["חידוש"]: הביטוי "תימצי..." כוונתו שיש לדקדק בדברים ולפרש באופן מיוחד, אבל יש גם אפשרות לפרש אחרת, ואילו הביטוי "תמצא לומר" משמעותו שזהו ההסבר הבלעדי.
2.5
רש"י מסכת כתובות דף כ עמוד ב:
"כשתימצי לומר לדברי רבי - כשתעמוד לסוף דבריו קסבר..."
מובא בפרשנים ובאחרונים [בדברי רש"י] שכוונתו ל"תמצא". ומתאים בסוגייתנו לפי ההסבר - בסעיף 2.4 - שזהו ההסבר הבלעדי למחלוקת במשנתנו, ולכן הגמרא - בהמשך - מקשה "פשיטא"!
3.
פשיטא!
שואלת הגמרא שהרי ברור שזהו יסוד המחלוקת ביניהם!
4.
הגמרא מסבירה מה החידוש בהסבר המחלוקת:
מהו דתימא, לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידם הם מעידים או על מנה שבשטר הם מעידים,
ונפקא מינה?
היכא דמית חד מינייהו לבעי שנים מן השוק להעיד עליו, דאם כן קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, והכא לחומרא והכא לחומרא, קמ"ל, דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא,
הגמרא מחדשת ש"רבי" אמר את דינו בוודאות - בין לחומרא ובין לקולא - ש"על כתב ידן הם מעידים" ולא "על מנה שבשטר הם מעידים". ולכן כששני העדים החתומים על השטר באו לקיים את השטר בבית דין וכל אחד מעיד רק על חתימת ידו לא יוכלו להוציא ממון בעזרת השטר.
4.1
דאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן - צריכין שנים מן השוק להעיד עליו,
בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא.
הגמרא מביאה "סיוע" להסבר הנ"ל מדברי "רב".
4.2
הגמרא דנה בשיטת חכמים במשנה:
ואי ליכא תרי אלא חד, מאי?
אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא, ומחזקי ליה בי דינא, (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך.
ודוקא אחספא, אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי, ותנן: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין.
5.
פסיקת הגמרא:
א"ר יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים.
שמואל פוסק כחכמים במשנתנו נגד "רבי".
6.
שואלת הגמרא:
פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים!
גם לולי דברי שמואל היינו פוסקים כחכמים על פי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים"!
6.1
ברור שהכלל הנ"ל שימש את האמוראים הראשונים - כשמואל - בפסיקה במחלוקות בין חכמי המשנה!
7.
מיישבת הגמרא את הצורך בפסיקת שמואל:
מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו - ואפילו מחביריו, קא משמע לן.
הגמרא קובעת שישנו כלל "הלכה כרבי מחברו" - הלכה כ"רבי" נגד תנא יחיד שחולק עליו.
שמואל בסוגייתנו בא להדגיש שהכלל הנ"ל נכון רק כאשר "רבי" חולק על תנא יחיד אבל אם חכמים חולקים עליו הרי שהלכה כמותם.
אפשר לפרש את הגמרא בשני אופנים:
7.1
אפשר לומר שכוונת הגמרא שבסוגייתנו שמואל בא ללמד את הכלל, שתמיד אין הלכה כ"רבי" נגד "חכמים".
7.2
ואפשר להבין שכוונת שמואל שאמנם בדרך כלל הכלל הוא שהלכה כ"רבי" גם נגד רבים, אבל בסוגייתנו שמואל פוסק באופן נקודתי שהלכה כחכמים.
ההנחה חנ"ל היא שאמורא רשאי לפסוק במחלוקת תנאים בניגוד לכללי ההכרעה שבין התנאים.
גם יש כאן הנחה מוקדמת ש"רבים"="חכמים".
8.
(סימן: נח נד חד)
אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה,
ואמרי לה רב הונא בר יהודה לרב יהודה,
ואמרי לה רב חייא בר יהודה לרב יהודה:
ומי אמר שמואל הכי?
והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל, והוה כתיב ביה: מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה, ומנו? רב חנן בר רבה, ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה, ומנו? רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי!
א"ל: ההוא שטרא דיתמי הוה, וחש שמואל לב"ד טועין, וסבר שמואל, דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו,
סבר: אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי.
הגמרא אומרת שבמקרה שבא לפני שמואל - לגבי יתומים - הוא פעל לפי שיטת "רבי" כדי שהשטר יהיה טוב גם לפי מי שטועה וחושב שבסוגייתנו הלכה כ"רבי" אפילו נגד רבים.
8.1
משמע מכאן שכולם מסכימים כפי האפשרות לעיל בסעיף 7.1 שתמיד אין הלכה כרבי נגד חכמים, אלא שבסוגייתנו יכול להיות שיהיה בית דין מסויים שפועל לטובת היתומים ויפסוק כרבי גם נגד חכמים.
8.2
משמע מכאן - לפי שמואל - שאין לפסוק כ"רבי" נגד חכמים אפילו כשסברתו של רבי מסתברת יותר!
9.
ראה מה שכתבנו על מסכת פסחים דף כז:
