סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן[= אמורא מחדש את דין המשנה?]

כתובות יז ע"ב


ומודה רבי יהושע, באומר לחבירו כו'.
וליתני: מודה ר' יהושע, באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך!
משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהיא שלו, והוא אומר לקחתיה ממנו - אינו נאמן;
היכי דמי? אי דאכלה שני חזקה, אמאי לא מהימן? ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן.
אי הכי, גבי אביו נמי, אי דאכלה שני חזקה, אמאי לא מהימן? ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן!
בשלמא גבי אביו, משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו,
וכדרב הונא, דאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל.
ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן?
איבעית אימא: רב הונא דיוקא דמתני' קאמר;
ואיבעית אימא: אפילו הגדיל קמ"ל.
וליתנייה בדידיה, ולוקמה כגון שאכלה שתים בפניו ואחת שלא בפניו, וכגון שברח!
ברח מחמת מאי? אי דברח מחמת נפשות, פשיטא דלא מהימן, דלא מצי מחי! ואי דברח מחמת ממון, איבעי ליה למחויי, דקי"ל: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!

מבנה הגמרא:

1.

ומודה רבי יהושע, באומר לחבירו כו'.
וליתני: מודה ר' יהושע, באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך!

הגמרא דנה במקרה במשנה שלגביו מודה רבי יהושע:
"באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן"

ושואלת הגמרא מדוע לא הובא במשנה המקרה הפשוט יותר שהנתבע הודה שהשדה היתה של התובע עצמו [ולא של אביו דווקא]

2.
עונה הגמרא:
אם היה המקרה שהשדה היתה של התובע עצמו לא היה מתאים לדין שבסיפא:

משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהיא שלו, והוא אומר לקחתיה ממנו - אינו נאמן;
היכי דמי? אי דאכלה שני חזקה, אמאי לא מהימן?
ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן.

לגבי התובע עצמו אם העדים יעידו שהשדה היתה שלו עצמו הרי שאין לעדות זו כל משמעות שהרי הדין נקבע לפי השאלה כמה שנים החזיק הנתבע בקרקע.

3.
שואלת הגמרא:

אי הכי, גבי אביו נמי, אי דאכלה שני חזקה, אמאי לא מהימן? ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן!

גם במקרה שבמשנה - שמדובר שנתבע הודה שהשדה היתה של אביו של התובע אין לעדות העדים שום משמעות מאותה סיבה כבסעיף 2.

וחוזרת השאלה שבסעיף 1.

4.
עונה הגמרא הסבר אחר:

בשלמא גבי אביו, משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו,
וכדרב הונא, דאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל.

מדובר שהנתבע אומר שהקרקע היתה של אביו של התובע, והוא - הנתבע - החזיק בקרקע שנתיים בחיי אביו של התובע ושנה נוספת [סך הכל 3 שנים] בחיי התובע - אחרי מות אביו של התובע - כשהיה קטן והמשנה מחדשת שלא מצרפים את 3 השנים, ולכן אין השתיקה של התובע מהווה אישור לקניית השדה מידי אביו של התובע.

ועיקרון זה הוא לפי הכלל של רב הונא שהחזקת הקרקע בפני היורש הקטן איננה חשובה, והחזקת הנתבע בקרקע באותה שנה אינה מהווה הוכחה שהוא קנה את הקרקע, כי קטן לא יודע למחות - ולכן אין באי מחאתו הוכחה שהלוקח - הנתבע - קנה את הקרקע - ולכן כשהקטן היה יורש הקרקע לא מצטרפת אותה שנה לחזקת 3 שנים מצד הנתבע.

5.

ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן?

שואלת הגמרא, וכי רב הונא בא ללמדנו את מה שנלמד במשנה!
יש לומר שהיה ידוע לגמרא שאין הסבר אחר למשנה, ודברי רב הונא היו ידועים לכולי עלמא.

6.
עונה הגמרא:

איבעית אימא: רב הונא דיוקא דמתני' קאמר;

רב הונא למד את דינו מהמשנה - מתוך דיוק בדברי המשנה - בדיוק מכך שהמשנה מדברת על אביו של התובע!
למעשה, תשובה זו בגמרא היא "הפוכה" מההנחה בקושיית הגמרא בסעיף 5.

6.1
תרוץ אחר:

ואיבעית אימא: אפילו הגדיל קמ"ל.

רב הונא מוסיף חידוש על פני מה שהתחדש במשנה - שאם הלוקח המשיך להחזיק בקרקע גם ארי שהקטן הגדיל בכל זאת לא מצרפים את השנתיים הראשונות.

7.
והגמרא ממשיכה לדון:

וליתנייה בדידיה, ולוקמה כגון שאכלה שתים בפניו ואחת שלא בפניו, וכגון שברח!
ברח מחמת מאי? אי דברח מחמת נפשות, פשיטא דלא מהימן, דלא מצי מחי! ואי דברח מחמת ממון, איבעי ליה למחויי, דקי"ל: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!

8.

לגבי הקושיה בסעיף 5 - ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן? - יש להעיר, הרי מצינו הרבה פעמים בש"ס שהגמרא מסבירה דברי משנה על פי דברי אמורא. כשהכוונה היא - כנראה - שהאמורא בעצם למד את דבריו מאותה משנה, ואולי זו הכוונה בתרוץ שבסעיף 6.1

הביטוי "מתניתין אתא לאשמועינן" מופיע בש"ס פעמיים בלבד.

8.1.
וחשוב להעיר: בש"ס מופיע פעמים רבות הביטוי "תניא כוותיה ד.." [יותר מ-200 פעמים כולל "כפולות"], כלומר, שיש ברייתא כדברי האמורא, ואף פעם הגמרא לא שואלת: וכי האמורא בא להשמיע לנו דין שמוזכר בברייתא! והסיבה היא, מפני שלא כל הברייתות היו ידועות לכל האמוראים! אבל המשניות כן היו ידועות, ולכן לא מצינו אף פעם את הביטוי "תנן כוותיה ד...".

8.2
כשמוזכר הביטוי "דתנן כוותיה" פעמים ספורות בלבד בש"ס, הכוונה היא לדין שלומדים מהשוואה לדין במשנה שעליה נסובה אותה סוגיה או מדיוק מתוך משנה במקום אחר!

8.3
המקרה הנוסף שבו מוזכר הביטוי הנ"ל הוא:

מסכת ראש השנה דף ח:

באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא? אמר רב פפא: לשטרות. דתנן: שטרי חוב המוקדמין - פסולין, והמאוחרין - כשירין. והתנן: באחד בניסן ראש השנה למלכים, ואמרינן: למאי הלכתא, ואמר רב חסדא: לשטרות! - לא קשיא; כאן - למלכי ישראל, כאן - למלכי אומות העולם. - אלא הא דאמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם - מתשרי מנינן, רב חסדא מתניתין אתא לאשמועינן? -
לא, רב חסדא קראי אתא לאשמועינן.
ואיבעית אימא: רב חסדא כרבי זירא מתני לה, דרבי זירא אמר: לתקופה, ורבי אליעזר היא, דאמר: בתשרי נברא העולם.
רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב +דברים יא+ מראשית השנה ועד אחרית שנה - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה.

9.
ונראה לומר שהגמרא ידעה שרב הונא למד את דינו ממשנתנו אבל הוא אמר זאת בפני עצמו כאילו מדובר בחידוש של עצמו ולכן כאילו שהגמרא מקשה כיצד רב הונא מחדש דן שנלמד ממשנתנו באופן שלא אומר בפירוש שמכאן הוא הוציא את דינו.

10.
הליכות עולם שער שני פרק ב:

ה. פעמים שמקשה מאי קמ"ל תנינא מדיוקא ומתרץ פלוני דיוקא דמתני' אתא לאשמועינן, פ' האשה א"ר הונא אין מחזיקין בנכסי קטן וכו' ואקשינן ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן
ומהדרינן רב הונא דיוקא דמתניתין אתא לאשמועין,

הוא מוכיח מסוגייתנו:

הילכך היכא דדייקינן על המשנה זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דפלוני כי הא דפ' הגוזל זה הכלל כל הגזלנים וכו' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דרבי אלעזר אין להקשות בזה וכיוצא בו ר' אלעזר מתניתין אתא לאשמועינן דהא מתניתין לא מפרשא בהדיא ולא ידעינן מה [זה] הכלל אי לאו דר' אלעזר.

כאשר הדיוק במשנה איננו הכרחי אזי לא מקשים "מתניתין אתא לאשמועינן?"

10.1
מדבריו יוצא שזה ההבדל בין קושיית הגמרא לבין תשובתה בסוגייתנו, כלומר, בקושייתה הניחה הגמרא שרב הונא למד את דינו מהמשנה, ושאלת הגמרא היא מדוע הוא לא אמר זאת במפורש [לדעתי, אפשר היה בלשון "הכא במאי עסקינן"], ואילו בתירוצה קבעה הגמרא, שהדיוק במשנה איננו הכרחי, וזה מה שבא רב הונא לחדש, שאמנם כן יש לדקדק כך מהמשנה.

ומיהו יש לי עיון בכל היכא דאמרינן פלוני דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן אם כן יאמר דבריו על המשנה ולימא זאת אומרת וכיוצא בזה:

הוא מקשה שבכל זאת במקום לומר שאותו אמורא "דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן" האמורא היה יכול לומר את דבריו באופן ישיר על המשנה ולהשתמש בביטוי כגון: "זאת אומרת..."

11.
"כללי הגמרא" על ה"הליכות עולם", אות ה:

ה פעמים שמקשה מאי קמ"ל תנינא וכו'. ומיהו יש עיון דכל היכא דאמרינן פלוני דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן א"כ יאמר דבריו על המשנה וכו'.
אני אומר דלא קשי מידי, דלא קאמר זאת אומרת אלא כשהדבר מבואר קצת במשנה אבל בזה הכלל לאתויי לא שייך לומר זאת אומרת
ועוד י"ל שרבי אלעזר אמר דין זה מסברא ואחר כך הסמיכו לזה הכלל לאתויי, וכן אתה אומר דמאי דאמר דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן דמעיקרא דין זה מסברא אמרו ובתר הכי אסמכיה לדיוקא דמתניתין.

הוא מעיר - שכך הוא תירוץ הגמרא בסוגייתנו - שרב הונא אמר את דינו מסברא עצמאית ובלי קשר למשנתנו, ורק אחרי שלמד את משנתנו הוא הסב את דבריו על המשנה [ונראה לי שיותר נכון לומר, שאת הנ"ל עושה ה"סתמא דגמרא" ולא רב הונא עצמו]. לפי דבריו אולי נוכל לומר שכוונת סוגייתנו בביטוי "רב הונא דיוקא דמתני' קאמר" לומר, שרב הונא רואה במשנה מעין "אסמכתא" לסברתו.

לפי הסבר זה הרבה תמיהות שהעלינו בדיון לעיל מוסרות.

11.1
לפי זה מובן מדוע ביטוי זה מובא בש"ס רק פעמיים. כי אמוראים הכירו את המשניות, ולא נפוץ שהם קודם אמרו את סברת עצמם ורק אחר כך הם חיפשו משענת לדבריהם במשנה.

11.2
בגלל חריגות הענין [של ההסבר לעיל בסעיף 11] הגמרא באמת מביאה תירוץ אחר, שרב הונא באמת בא לחדש ולהוסיף דין במשנה !



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר