הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ודקארי לה מאי קארי לה"
כתובות טז ע"א
/מתני'/. האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים;
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות ראיה.
ומודה רבי יהושע, באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו - אינו נאמן.
גמ'. טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים - בעל מהימן;
לימא, תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי ר"ג, הא אמר: איהי מהימנא!
אפילו תימא רבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם - אלא בברי ושמא, אבל הכא בברי וברי לא אמר.
ודקארי לה מאי קארי לה? הא ברי וברי הוא!
כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי ברי ושמא דמי.
והכי נמי מסתברא, מדקתני: ומודה רבי יהושע, אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה - שפיר,
אלא אי אמרת לא איירי ר"ג במודה, רבי יהושע למאן מודה?
מבנה הגמרא:
1.
המשנה:
/מתני'/. האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים;
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות ראיה.
משמע שהבעל נאמן כלפי האשה. והיא לא תזכה בכתובה של בתולה - מאתיים, ואינה יכולה להוציא ממון בלי הוכחה.
2.
מקרה נוסף שבו כנראה מודים כולם:
ומודה רבי יהושע, באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן,
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד א
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו - אינו נאמן.
כאן מקור הדין של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שמשמעותו כמו "מיגו", אבל חזק יותר, כי כאן ללא הודעתו היזומה של הנתבע לא היתה כלל מתעוררת תביעה מצד בעל השדה [אמנם יש מחלוקת כאן בין רש"י ותוס'].
3.
הגמרא מדייקת מהמשנה:
גמ'. טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים - בעל מהימן;
לימא, תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי ר"ג, הא אמר: איהי מהימנא!
הגמרא מניחה שמשנתנו שהיא "סתם משנה" לא סוברת כרבן גמליאל [ורבי אליעזר] שבמשניות הקודמות האמינו יותר לאשה במקרים "דומים".
3.1
הערה: ואם אמנם משנתנו אינה כרבן גמליאל הרי שההלכה צריכה להיות כמשנתנו [שהיא "סתם משנה"] על פי הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם". זאת אומרת, במשניות הקודמות היו מחלוקות בין רבן גמליאל ורבי יהושע במקרים דומים, ומכיון שאחרי המחלוקות הנ"ל מובאת משנתנו שהיא "סתם משנה" יש לפסוק כמותה וכמתאימה לרבי יהושע - במשניות הקודמות!
4.
עונה הגמרא:
אפילו תימא רבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם - אלא בברי ושמא, אבל הכא בברי וברי לא אמר.
משנתנו לא דומה למשניות הקודמות מכיון שיש כאן טענת "ברי" של הבעל נגד טענת "ברי" של האשה, ולכן אין האשה מוציאה ממון - כתובת מאתיים מהבעל.
ואילו במשניות הקודמות טענת הבעל היתה רק טענת "שמא", ואילו לאשה היתה טענת "ברי", ולכן היא זכתה בכתובת מאתיים - לפי רבן גמליאל!
5.
ודקארי לה מאי קארי לה? הא ברי וברי הוא!
הגמרא מקשה: לאור התירוץ [בסעיף 4] - שכנראה הוא פשוט מאד - מה חשב המקשן, שהעלה בדעתו אפשרות שמשנתנו חולקת על רבן גמליאל במשניות הקודמות.
6.
עונה הגמרא:
כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי ברי ושמא דמי.
המקשן חשב שגם במשנתנו טענת הבעל נחשבת "שמא" בלבד ולא טענת "ברי" כי טענת ה"ברי" של האשה היא טענה חזקה מאד ומוכחת מכח החזקה שרוב נשים נישאות בתולות.
ולכן המקשן חשב שאם במשנתנו האשה לא נאמנת ועל כן היא לא זוכה במאתיים הרי זה בניגוד לשיטת רבן גמליאל במשניות הקודמות שהאשה נאמנת בגלל חזקת הגוף שיש לה ותגבה מאתיים.
ובסעיף 4 עונה הגמרא, שאמנם גם בסוגייתנו טענת הבעל נחשבת "ברי" ולכן האשה לא נאמנת ולא מקבלת את המאתיים בכתובתה.
6.1
למעשה תירוץ הגמרא הוא, שטענת המיגו של הבעל לא גרועה מהמיגו של האשה. ואולי כוונת הגמרא היא, שגם "מיגו" "חלש" שווה ערך למיגו "חזק".
[תלוי בחקירה המפורסמת אם עניין ה"מיגו" הוא בחיזוק האמינות של האדם, או שעניינו הוא לחזק את כח הטענה]
7.
הגמרא רוצה להוכיח שבאמת במשנתנו גם רבן גמליאל מסכים עם ה"סתם משנה", ואין סתירה ממשנתנו לדעתו במשניות הקודמות שלפי רבן גמליאל מאמינים דווקא לאשה.
והכי נמי מסתברא, מדקתני: ומודה רבי יהושע, אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה - שפיר,
אלא אי אמרת לא איירי ר"ג במודה, רבי יהושע למאן מודה?
ובגמרא יש דיון ארוך ביחס בין דברי הרישא של המשנה [ורבן גמליאל] ובין דברי רבי יהושע בסיפא.
8.
וכאן יש מקום לדון במבנה מיוחד בסוגייתנו:
בסעיף 5 לעיל הגמרא הקשתה על המקשן.
"ודקארי לה מאי קארי לה? הא ברי וברי הוא!"
וקשה מאד: הרי על הרבה קושיות [וקביעות] בש"ס ניתן היה להקשות כך, שהתרוץ כל כך ברור שלא מובן מה היתה סברת המקשן.
8.1
הערה: הביטוי הנ"ל דומה לכאורה להרבה סוגיות בש"ס שהגמרא מקשה "פשיטא", ועונה "מהו דתימא... קמ"ל...".
גם בסוגייתנו הגמרא - אחרי גמר התירוץ - היתה צריכה לומר "קמ"ל..." - ולהביא את תוכן דברינו בסעיף 6.1 [והיא לא אומרת זאת].
8.2
הליכות עולם שער שני פרק א:
"ד. וכל דקארי להא אמאי קארי לה לשון קושיא הוא, ועניינו לתת התלות סברא למקשה שאין הקושיא פשוטה כל כך כאשר נראית, והכי קאמר ודקארי לה אמאי קארי לה, ואותו שהקשה קושיא זו מה עלתה על רוחו להקשות
וכי לא ידע ולא ראה שאין הקושיא כלום. וכן פירש רש"י בכתובות פרק אלו נערות
וכל זה יתכן שהוא דברי בעל הגמרא רוצה לומר מסדר הגמרא.
ויש מי שאומר שהוא מתוספת רבנן סבוראי כאשר כתבתי בזולת זה:"
הוא מציין שביטוי זה מלמדנו שהקושיה באמת לא היתה כל כך פשוטה, והוא מוסיף, שהביטוי הנ"ל לא נאמר בבית המדרש עצמו, אלא על ידי "עורך הגמרא" או אפילו על ידי הסבוראים.
8.3
לפי הנ"ל יתכן שהביטוי נועד "רק" להודיענו שיש כאן תוספת של "בעל הגמרא"="מסדר הגמרא"="עורך הגמרא".
החכמים המאוחרים רצו להדגיש עניין מסויים ולכן השתמשו בביטוי ייחודי להם "ודקארי לה..."
8.4
ובעקיפין יש כאן תשובה להערתנו בסעיף 8.1 :
הביטוי "פשיטא... מהו דתימא..." נאמר על ידי חכמי בית המדרש שדנו בסוגיה בזמן היווצרותה, או על ידי העורכים הראשונים [יהיו מי שיהיו], לעומת הביטוי בסוגייתנו - וכדברי ה"הליכות עולם" - שנאמר על ידי חכמים יותר מאוחרים כתוספת לגמרא, ולכן הם השתמשו בלשון שונה
