טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם – צפרדע הנחלים
"גופא, אמר רבי זירא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, בין לקולא בין לחומרא. מנא ליה לר' זירא הא? אילימא מתשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב, התם לחומרא! אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טמא, התם נמי לחומרא" (כתובות, טו ע"א).
פירוש: גּוּפָא [לגופה] של הלכה זו, אָמַר ר' זֵירָא: כָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי [נחשב] בֵּין לְקוּלָּא [להקל] בֵּין לְחוּמְרָא [להחמיר], שגם אם הדבר הוא להקל, כגון שהרוב הוא לאיסור ורק מיעוט הוא להיתר, כיון שהוא קבוע הרי זה נחשב כספק שקול. ושואלים: מְנָא לֵיהּ [מנין לו] לְר' זֵירָא הָא [דבר זה]? אִילֵימָא [אם תאמר] מִמה ששנינו: תֵּשַׁע חָנוּיוֹת כּוּלָּן מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה (כשר), וְאַחַת מוכרת בְּשַׂר נְבֵלָה, וְלָקַח (קנה) מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח סְפֵיקוֹ אָסוּר, משום קבוע, שהחתיכה היתה קבועה במקומה כשהתחיל הספק. וּבבשר הנִמְצָא בשוק הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב אולם הָתָם לְחוּמְרָא [שם הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל! אֶלָּא תאמר שראייתו מִברייתא אחרת: אם היו תִּשְׁעָה צְפַרְדְּעִים שהם שקצים שאינם מטמאים לא בחייהם ולא במותם, וְשֶׁרֶץ אֶחָד טמא בֵּינֵיהֶם, שנבלתו מטמאה, וְנָגַע בְּאֶחָד מֵהֶן, באחד מעשרה אלה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן נָגַע, הרי במקרה כזה סְפֵיקוֹ טָמֵא. שאף שהשרץ הטמא הוא רק אחד מבין עשרה, מכל מקום דנים אנו אותו כאילו היה כאן ספק שקול. אולם הָתָם נַמִי לְחוּמְרָא [שם גם כן הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: צפרדע הנחלים שם באנגלית: Frog שם מדעי: Rana ridibunda
שם נרדף במקורות: אקרוקתא, אורדעא, עורדעניא
נושא מרכזי: מהי הצפרדע?
הצפרדע מוזכרת במקרא 13 פעמים ותמיד כמכת מצרים או בקשר אליה. במכת מצרים אנו קוראים: "ויט אהרון את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" (שמות ח' ב'). על הצפרדע נאמר שסוף מכה זו היה בכך שהצפרדעים מתו באזורים המיושבים ונותרו ביאור בניגוד למכות הארבה והערוב שבהם בעלי החיים לא נשארו במצרים ונעלמו עד האחרון שבהם. הצפרדעים המשיכו להציק למצרים בכך שהבאישו ואילו לגבי הערוב מפרש רש"י: "ויסר הערוב - ולא מתו כמו שמתו הצפרדעים שאם מתו יהיה להם הנאה בעורותם" (שם, כ"ז). גם לארבה היה שימוש כמזון ולכן הסתיימה מכת הארבה בסילוקו המוחלט: "וַיַּהֲפךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכל גְּבוּל מִצְרָיִם" (שמות, י י"ט). מפרש שם רש"י: "לא נשאר ארבה אחד - אף המלוחים שמלחו מהם". ניתן להוסיף, על פי פשט הפסוקים, שלאחר סיום המכות היה צורך להחזיר את המצב לקדמותו ולכן הצפרדעים שהן חלק מבית הגידול המימי נותרו ביאור. הצפרדעים טורפות חרקי מים וסביבתם הקרובה וסילוקן משרשרת המזון המימית עלול לגרום לנזק אקולוגי חמור. לעומתן הארבה והערוב שלא היו חלק מהסביבה הטבעית ולכן ניתן היה לסלקם עד האחרון שבהם.
על זיהוין של הצפרדעים אין חולק וכפי הנראה שם זה כולל גם מינים נוספים מסדרת חסרי זנב דוגמת הקרפדה והאילנית הדומות לצפרדעים במבנה הגוף, ההתנהגות ובית הגידול (על ההבדלים בין הצפרדע והקרפדה ראו ב"הרחבה"). השם קורפדאי המוזכר בגמרא בחולין (סא ע"ב) מתייחס כנראה לחולד ולא לקרפדה. הרמב"ם בפיהמ"ש (טהרות, פ"ה מ"א במקור הערבי) תירגם צפרדע "אלצפרדע" (1).
מיכאל קלמן הפנה את תשומת לבי לזיהוי נוסף שהביא הרס"ג. אמנם בפרשת "וארא" כתב אלצ'פאדע כלומר צפרדע (גם בערבית בת זמננו נקראת הצפרדע בשם זה – ضفدع) אך בתהילים (עח מ"ה) בפסוק "יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרב וַיאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" תרגם "תמאסיחא". שני הפירושים הובאו על ידי אבן עזרא (שמות, שם): "... והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים, ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים יקרא בלשון ערב אלתמסח, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני, והוא הידוע". מפשט הפסוקים בפרשת "וארא" ברור שאין מדובר בתנינים שהרי במכת הצפרדעים לא מתוארת טריפה אלא חדירה לבתים ולחפצי האדם: "וְשָׁרַץ הַיְאר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ". תיאור זה הולם את הצפרדעים הקטנות ולא את התנינים שאורכם עשוי להגיע לכמה מטרים. מאידך גיסא בפסוק בתהילים המייחס לצפרדע יכולת "השחתה" נאלצו המפרשים לזהותה עם התנין שחי אף הוא ביאור והוא בלבד מסוגל לטרוף בני אדם (2).
כמה רמזים לזהות הצפרדע ניתן לקבל מהמסופר עליה בתורה ומההקשר בו היא מופיעה בספרות חז"ל. מחד גיסא, על פי התיאור במקרא, בתי הגידול הקבועים שבהם חיה הצפרדע הם גופי מים, כנהרות אגמים והיאור, אך מאידך גיסא היא מסוגלת לצאת ליבשה ולהגיע למעונות האדם. הדו-חיים מסדרת חסרי הזנב ובמיוחד הקרפדות מטילים מספר רב של ביצים (הקרפדה הירוקה מטילה עד כ – 7000 ביצים). דבר זה מסביר את יכולתה של הצפרדע להפוך למטרד בדומה למיני בעלי החיים האחרים במכות מצרים כדוגמת הכינים, הערוב (יתושים) והארבה. ייתכן וסדר מכות מצרים היה מהקל אל הכבד והצפרדע שהייתה המכה הראשונה מבין המכות שנגרמו מבעלי חיים גרמה רק למטרד ולא הזיקה או הציקה ככינים ושאר המכות. מסיבה זו הוזכרה בפסוק בתהילים (עח מ"ה) מכת הערוב לפני הצפרדע: "ישלח - הזכיר ערוב תחלה כי היתה קשה ממכת הצפרדע או פירושו וצפרדע כבר השחיתה אותם וכו'" (אבן עזרא, שם).
על הטענה שסדר המכות הוא מהקל אל הכבד העיר הרב א. צ. לונצר: "כתבת שאולי סדר מכות מצרים היה מהקל אל הכבד והצפרדע גרמה רק למטרד ולא הזיקה. יתכן שכך הוא ע"פ פשוטו של מקרא, אמנם במדרש מובא שהצפרדעים נכנסו לתוך מעיהם של המצרים (רש"י ז, כ"ט: "ובכה ובעמך - בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין"), ודייקו כן מהמילים "ובך ובעמך וכו' יעלו הצפרדעים" דהיינו כפשוטו שיכנסו לתוך גופם.
מכמה סוגיות בגמרא משתמע שקיים דמיון מסויים בין צפרדע ושרצים ולכן האבחנה ביניהם איננה מיידית: "... אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע וכו'" (כתובות, טו ע"א). בגמרא בשבועות (יד ע"ב) למדנו: "בעי רב פפא: נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו? היכי דמי? אילימא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא, זיל קרי בי רב הוא"(3). מפרש שם רש"י: "אי שרץ מטמא - כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא"(4). דמיון זה מעורר אכן שאלה מדוע לא נמנתה הצפרדע בין השרצים. ייתכן שכשוכני מים הצפרדעים והקרפדות לא הגיעו למגורי האדם ולכן לא היה מקום לייחס להם איסורי טומאה מיוחדים.
שם נרדף לצפרדע הוא אקרוקתא המופיע בגמרא: "שמואל חזייה לההוא עקרבא יתיבא על אקרוקתא ועברה נהרא. טרקא גברא ומיית, קרי עליה למשפטיך עמדו היום" (5) (נדרים מא ע"א). כל הראשונים תרגמו אקרוקתא לצפרדע.. ח. י. קאהוט הבחין בין אקרוקתא - צפרדע נקבה לבין אקרוקא שהוא הזכר. רש"י בסוגייתנו מוסיף הסבר ביולוגי לקשר בין הצפרדע והעקרב: "אקרוקתא - צפרדע, ועקרב אינו יכול לשוט בנהר ונשאו צפרדע עליו להעבירו בנהר לנשוך את האיש". העקרב חייב היה לעבור את הנהר על בעל חיים השוחה כשגבו מעל פני המים על מנת שלא יטבע ואכן כך שוחה הצפרדע בשלב הבוגר. הראשן שוחה בתוך המים בעזרת סנפירים, בדומה לדג, אך לאחר השלמת הגלגול והתפתחות הרגליים (ראו כאן קטע ווידאו) השחייה מתבצעת בעזרת הרגליים האחוריות שבין אצבעותיהן מתוח קרום שחייה (ראו כאן קטע ווידאו).
הצפרדע נקראת בארמית גם אורדעניא כפי שאנו מוצאים בתרגומים. את הפסוק "וַיֵּט אַהֲרן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, ח ב') מפרש אונקלוס: "וארים אהרן ית ידיה על מיא דמצרים וסליקו עורדעניא וחפו ית ארעא דמצרים". ובתהלים (עח מ"ה) "יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרב וַיאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" מפרש יונתן: "יגרי בהון ערבובי חיות ברא וגמר יתהון ועורדעניא ויחבל יתהון". ספור מקביל למאורע שראה שמואל מובא במדרש (ויקרא רבה, וילנא, אחרי מות, פרשה כ"ב) ובו הצפרדע נקראת אורדען: "דבר אחר ויתרון ארץ, עובדא הוה בחד גברא דהוה קאים על גבי נהרא וחמא חדא אורדען טענא חדא עקרב ומגזתיה נהרא. אמר: זו מוכנת לעשות שליחותא. אגיזתא נהרא ואזלת ועבדת שליחותה וחזרת יתה לאתרה, ונשמע קול יללה בעיר פלוני נשכו עקרב ומת".
 |
|
 |
|
תמונה 1. צפרדע הנחלים צילם: אוריה לזר |
|
תמונה 2. צפרדע הנחלים – טורפת שפירית צילמה: עידית
|
הרחבה
מאפייני הדו-חיים
הצפרדע שייכת למחלקת הדו-חיים (Amphibia). מחלקה זו נחשבת כחוליית מעבר בין המים ליבשה, חוליה מקשרת בין הדגים והזוחלים. כל פרט עובר במהלך חייו את התהליך הזה בכך שהוא מתחיל את חייו במים ובבגרותו עובר ליבשה. בשורות הבאות אתאר את המאפיינים הקושרים את הדו-חיים לדגים ולאחר מכן את המאפיינים בעלי הזיקה היבשתית.
התאמה לחיים במים: לדו-חיים עור חדיר לחלוטין למים והוא לא מהווה מחסום לאיבוד מים. קצב התאדות המים מגוף הדו-חיים דומה לקצב התנדפות מים מכלי פתוח. חדירותו של העור מאפשרת לדו-חיים לנשום דרכו. העור עשיר בכלי דם והם קולטים בעזרתו חמצן מהמים ופולטים פחמן-דו-חמצני. מינים מעטים מסוגלים להתגונן מפני יובש בעזרת הפרשת ריר המתקשה על פני העור. בשלב הראשן מתבצעת הנשימה בעזרת זימים ותוך כדי הגלגול (מטמורפוזה) הזימים מתנוונים ומתפתחות הריאות (קיימים מינים שהזימים נשמרים אצלם גם בשלב הבוגר). התנועה דומה לתנועת דגים והיא מתבצעת בעזרת הזנב והסנפירים. בראשנים ובבוגרים של בעלי הזנב (Urodela) קיימת מערכת קו הצד הבנויה מטור תאים רגישים לתנודות מים בדומה לאיבר זה בדגים. צורת החיזור במינים השייכים לסדרת בעלי הזנב דומה לדגים כאשר הזכר שוחה מסביב לנקבה ומזרים לעברה מים בעזרת תנועות הסנפירים. הטלת הביצים מתרחשת בתוך המים והביצים רגישות להתייבשות.
התאמה ליבשה: תוך כדי הגלגול (מטמורפוזה) מתפתחות רגליים המשמשות לניתור ושחייה. הנשימה אצל הבוגר מתבצעת בעזרת ריאות. כאמור, גם העור משתתף בתהליך הנשימה בעזרת פעפוע (דיפוזיה) של חמצן מהמים. כאשר טמפרטורת המים נמוכה וריכוז החמצן גבוה הדו חיים יכולים להסתפק בנשימת עור בלבד. הריאות מאפשרות הזרמת אוויר למיתרי קול וכך הדו-חיים יכולים לקיים תקשורת קולית המבוססת על גלי קול באוויר.
הצפרדע לעומת הקרפדה
הצפרדע והקרפדה נכללות בסדרת חסרי זנב (Anura) (הסלמנדרה והטריטון נכללים בסדרת בעלי הזנב). קיימים הבדלים רבים ביניהם אם כי האבחנה קשה לאנשים שאינם מנוסים. הבדלי המבנה נובעים מאורח החיים השונה של שני המינים. הצפרדע קשורה באופן חזק יותר למקווי מים ולכן היא מותאמת טוב יותר לשחייה. חרטומה חד יותר על מנת להקטין את התנגדות המים (ראה תמונה 3) ורגליה האחוריות ארוכות יותר ובעלות קרום שחייה מפותח יותר (ראו בתמונה 4). עור הצפרדע חלק ולעומתה לקרפדה יש עור מחוספס המכוסה גבשושיות. הדבר בולט בתמונת הקרפדה (5). גבשושיות אלו הן בלוטות המפרישות ריר וארס המגן על הקרפדה מהתייבשות ומטורפים. הצפרדע המימית יותר איננה זקוקה להפרשה זו. הקרפדה חסרת שיניים ואילו לצפרדע יש שיניים זעירות. הן שונות גם בצורת מטלי הביצים. הקרפדה מטילה שרוכי ביצים ארוכים ואילו הצפרדע מטילה את הביצים במבנה של גושים. מרחוק ניתן להבחין בין המינים על פי צבעם: לקרפדה גב אפור בעל טלאים ירקרקים ואילו לצפרדע יש גב ירוק בעל פסים וכתמים כהים.
 |
|
 |
|
תמונה 3. צפרדע הנחלים - חרטום |
|
תמונה 4. צפרדע הנחלים – כף רגל אחורית
|
תמונה 5. קרפדה ירוקה צילם: Richard Bartz
(1) רש"י פירש: "ותעל הצפרדע - צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו. ופשוטו יש לומר שרוץ הצפרדעים קורא לשון יחידות ... ואף ותעל הצפרדע גרינוילייר"א בלעז. ד"ר משה קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י": "קבוצת צפרדעים". הסיומת "לייר"א" מופיעה גם בלעז של הכינים (פידוליירא) ומכאן שמונח זה מתייחס לקבוצת פרטים. בכתבי יד אחדים מביאים צורה הנגזרת מהשם הלטיני של הצפרדע (rana) בתוספת "לייר"א" למשל "ריינולייר"א".
(2) רש"י: "שרצים - צב הדומה לצפרדע. הצב טמא והצפרדע טהור". במאמר "הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא" הצגתי גישה הסבורה שהצב והצפרדע הם מיני דוחיים הדומים זה לזה ולכן לא ידוע במי נגע. לחילופין ניתן להציע שגם למזהים את הצב כמין חרדון צב ייתכן וקיים דמיון בינו לבין תנין צעיר.
(3) פירושּ: בָעֵי [שאל] רַב פַּפָּא: אם נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת טוּמְאָה, מַהוּ? האם גם על כך מתחייב קרבן עולה ויורד? ושואלים: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִילֵימָא [אם תאמר] דְּלָא יָדַע [שאינו יודע] אִי [אם] שֶׁרֶץ טָמֵא אִי [אם] צְפַרְדֵּעַ טָמֵא זו אינה נקראת העלמה, זִיל קְרֵי בֵּי רַב הוּא [לך קרא מקרא בבית הרב הוא] שהדברים האלו כתובים וידועים לכל, ואין זו העלמה.
(4) לאור כך שהגדרת הצפרדע מבוססת יחסית נוכל להסיק ממנה על שנים מבין 8 השרצים שהגדרתם סבוכה (הצב והלטאה).
(5) שְׁמוּאֵל חַזְיֵיהּ לְהַהוּא קְרוֹקִיתָא דְעַקְרַבָּא יְתִיבָא עַל אַקְרוֹקְתָא וְעָבְרָה נַהֲרָאף טַרְקָא גַּבְרָא וּמָיֵית [ראה עקרב אחד יושב על צפרדע ועובר את הנהר, עקץ אדם בצד השני של הנהר ומת] אותו אדם. קָרֵי עֲלֵיהּ [קרא עליו] "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כי הכל עבדיך" שאפילו שרצים אלה הם עבדיו ושליחיו של הקדוש ברוך הוא, וכדי שייעקץ אותו אדם על ידי העקרב, שאינו יכול לעבור את המים, נזדמנה לעקרב צפרדע זו להעבירו.
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 5 (עמ' 208-209).
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 170).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
