הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כרב נחמן בדיני"
כתובות יב ע"ב- יג ע"א
גמ'. אתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע,
רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב,
ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור.
רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא - ברי עדיף;
רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה.
א"ל אביי לרב יוסף: הא דרב הונא ורב יהודה - דשמואל היא;
דתנן: היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא,
רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת,
ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל,
ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא!
אמרת לן משמיה דשמואל: הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה;
מאי אף בראשונה? אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, אמר רבן גמליאל ברי עדיף.
לימא, רב יהודה ורב הונא דאמרי כר"ג, ורב נחמן ורבי יוחנן דאמרי כרבי יהושע!
אמר לך רב נחמן: אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם - אלא דאיכא מגו, אבל הכא מאי מגו איכא? אי נמי, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם - אלא דאמרינן אוקמה אחזקה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי?
הכי נמי מסתברא כדקא משנינן, דרב נחמן הוא דאמר כר"ג,
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יג עמוד א
דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא,
דקיימא לן: הלכתא כרב נחמן בדיני,
ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל!
אלא לאו ש"מ כדמשנינן, ש"מ.
מבנה הסוגיה:
הערה: מכאן ואילך - כמה דפים - הגמרא עוסקת בעניין נאמנות של בעל/אשה ובענייני "מיגו" ו"חזקה".
דף יב עמוד ב - דף יג עמוד א:
1.
מחלוקת בענין ברי ושמא בנושא הלואה-פקדון
גמ'. אתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע,
רב יהודה ורב הונא אמרי: חייב,
ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור.
2.
הגמרא מסבירה את שני צדדי המחלוקת:
רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא - ברי עדיף;
הם סוברים שטענת "ברי" מצד המלוה גוברת על טענת ה"שמא" מצד הלוה, ועל כן הלוה חייב לשלם.
2.1
רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה.
הם סוברים שהכלל של "מוחזק" [לטובת הלווה] גובר על טענת ה"ברי" של המלוה שטוען "מנה לי בידך".
2.2
בפשטות טענת ה"מוחזק" מצד הלוה זהה לכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה".
3.
א"ל אביי לרב יוסף: הא דרב הונא ורב יהודה - דשמואל היא;
אביי קובע ששיטת רב הונא ורב יהודה [בסעיף 2] היא דינו של שמואל. האם כוונתו רק לציין שגם שמואל - שהיה רבם - סובר כך, או שכוונתו היא להקשות מדוע הם לא אמרו את הדין במפורש בשם שמואל.
3.1
ציטוט המשנה מדף יג עמוד א [העמוד הבא בגמרא]:
דתנן: היתה מעוברת, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה? מאיש פלוני וכהן הוא,
3.2
דעת רבן גמליאל ורבי אליעזר:
רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת,
האשה נאמנת כי יש לה חזקת כשרות ואינה נפסלת מספק לכהונה.
הגמרא לא מביאה את דעת רבי יהושע במשנה - שחולק.
3.3
ואביי ממשיך ואומר ששמואל פסק כדעה זו.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל,
ורב יהודה עצמו - שעליו מוסבת שאלת אביי בסעיף 3 לעיל - אמר זאת בשמו של שמואל.
3.4
כנראה שמדובר בהמשך דברי אביי:
ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא!
אמרת לן משמיה דשמואל: הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה;
טענת "רב שמואל" שרב יהודה מסר בשמו של שמואל שהלכה כרבן גמליאל גם "בראשונה" - במחלוקת שבמשנה הקודמת - במשנה שבדף זה שעליה נאמרה המחלוקת בין האמוראים לגבי ברי ושמא.
מאי אף בראשונה? אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה, אמר רבן גמליאל ברי עדיף.
ובמשנה זו הרי מדובר בטענת "ברי" של האשה - "משארסתני נאנסתי" - נגד טענת "שמא" של הבעל - "שמא עד שלא ארסתיך".
[הערה: במשנתנו לא כתוב "שמא", אבל כך מכריחים הפרשנים שיש לפרש]
ובנושא זה מדובר שהאשה דורשת כתובה - דורשת להוציא כסף מחזקת הבעל. ורבן גמליאל סובר ש"ברי עדיף" על פני "חזקת מריה".
3.5
משמע שעד כאן הערת/קושיית אביי:
לימא, רב יהודה ורב הונא דאמרי כר"ג, ורב נחמן ורבי יוחנן דאמרי כרבי יהושע!
יוצא איפוא שמחלוקת האמוראים בתחילת סוגייתנו לגבי ברי ושמא תלויה במחלוקת התנאים במשנה!
ועדיין קשה מדוע רב יהודה לא אמר את דבריו בשם שמואל.
4.
אמר לך רב נחמן: אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם - אלא דאיכא מגו, אבל הכא מאי מגו איכא?
רב נחמן סובר שדבריו מתאימים גם לשיטת רבן גמליאל במשנה, אלא שבמשנה יש סיבה נוספת להאמין לאשה - טענת "מיגו" - יכלה לטעון שהיתה "מוכת עץ", ולכן אמר רבן גמליאל שהאשה זוכה בכתובתה, אבל במלוה ולוה המלוה לא יכול להוציא ממון נגד חזקה רק בטענת "ברי" וללא טענת "מיגו", ולכן הלווה פטור.
4.1
אי נמי, עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם - אלא דאמרינן אוקמה אחזקה, אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי?
הבדל נוסף הוא שבמקרה של המשנה רבן גמליאל סובר שלאשה יש חזקת כשרות - שהיתה בתולה, ולכן יחד עם טענת "ברי" היא יכולה להוציא כסף מ"חזקת" הבעל,
אבל במקרה של מלוה ולוה אין למלוה "חזקה" כלל, ולכן אינו יכול להוציא כסף מהלוה בטענת ברי בלבד.
5.
הכי נמי מסתברא כדקא משנינן, דרב נחמן הוא דאמר כר"ג,
הגמרא אומרת "הוכחה" נוספת לכך שיש להתאים את שיטת רב נחמן עם שיטת רבן גמליאל:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יג עמוד א
5.1
דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא,
שאם לא נתאים את שיטת רב נחמן לרבן גמליאל תיווצר סתירה:
דקיימא לן: הלכתא כרב נחמן בדיני,
מצד אחד הכלל הוא שהלכה כרב נחמן "בדיני" בענייני ממון - ולכן הלוה פטור - המחלוקת הבסיסית לעיל בסעיף 1.
5.2
ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל!
ומצד שני רב יהודה בשם שמואל אמר שהלכה כרבן גמליאל שהאשה מוציאה את כסף כתובתה מהבעל.
6.
אלא לאו ש"מ כדמשנינן, ש"מ.
ולכן חייבים להתאים את שיטת רב נחמן עם שיטת רבן גמליאל במשנה - כבסעיפים 4-4.1
6.1
מדוע הגמרא צריכה להביא את הוכחה הנ"ל - בסעיפים 5-6 להסברים בסעיף 4 לשיטת רב נחמן,
ונראה לומר, שכל הקטע הזה - וכך מוכח מבסגנון - הוא של "עורכי הגמרא"
6.2
למסקנה יוצא שרב יהודה סובר כרבן גמליאל - כי כך פסק רבו - שמואל, וכמו שרבן גמליאל פסק שהאשה מוציאה ממון על ידי טענת ברי כך המלוה מוציא ממון מחזקת הלוה בטענת ברי.
אבל אין הכרח ששמואל אמר את דינו של רב יהודה, שהרי גם רב נחמן מתיישב עם שיטת שמואל!
ובזה הוסרה קושיית אביי!
6.3
כמו כן יוצא שבסופו של דבר מחלוקת האמוראים איננה זהה למחלוקת התנאים.
ראה במתיבתא", הערה כז, שיש מי שאומר שבאמת שמואל עצמו כן סובר כרב יהודה אלא שרב נחמן טוען שניתן ליישב את שמואל גם לפי שיטתו שלו - של רב נחמן.
7.
הערה:
הגמרא לא מזכירה - בכל הדיון לעיל - את רבי אליעזר יחד עם רבן גמליאל למרות שבמשנה הם מוזכרים יחד.
אותו דבר לגבי רב יהודה, הגמרא לא מזכירה אותו יחד עם רב הונא למרות שהם מוזכרים יחד במחלוקת הבסיסית,
אותו דבר לגבי רבי יוחנן, שהגמרא לא מזכירה אותו יחד עם רב נחמן שאמר כמוהו במחלוקתם עם רב הונא ורב יהודה.
[אולי כי רבי יוחנן, למרות שהיה גדול מרב נחמן הוא מוזכר - בהבאת המחלוקת - אחרי רב נחמן כי דבריו נשמעו רק אחרי שרב נחמן אמר את דינו - ראה "מתיבתא" הערה יד על דף יב עמוד ב]
8.
בין כך ובין כך במחלוקת האמוראים יש לפסוק כרב נחמן ורבי יוחנן נגד רב הונא ורב יהודה משני נימוקים:
א.
כפי שמובא בסוגייתנו "הלכה כרב נחמן בדיני". משמע שהלכה כמותו גם נגד כמה אמוראים - רב יהודה ורב הונא.
גם משמע מסוגייתנו שהלכה כמותו נגד כל חכם [ואולי גם נגד "רבים"] ולאו דווקא רק נגד חכמים מסויימים.
גם משמע שכלל זה - הלכה כרב נחמן בדיני - הוא עתיק - כנראה שנקבע כבר בחיי רב נחמן עצמו.
ואולי לפי דברינו לעיל - בסעיף 6.2 - ניתן לומר שהכלל ש"הלכה כרב נחמן בדיני" נקבע על ידי עורך הגמרא ובתקופתו, ויהיה תלוי מיהו "עורך הגמרא" של סוגייתנו.
ב.
הלכה כרבי יוחנן נגד רב הונא. וכנראה גם נגד שניהם יחד - נגד רב הונא ורב יהודה - שהרי הכלל הוא [לפי כמה פוסקים] שהלכה כרבי יוחנן - בדרך כלל - אפילו נגד שני רבותיהם - רב ושמואל.
