הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כרשב"ג במשנתנו"; "איפוך"; "אלא אימא"; "חסורי מחסרא"; "סתמא דגמרא"
כתובות י ע"א
איתמר
אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר:
חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה,
והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי - נאמן.
א"כ, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
תנא: הואיל וקנס חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית.
קנסא - מאי קנסא?
אלא אימא: הואיל ותקנת חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה.
ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי?
והתניא: +שמות כ"ב+ כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה,
מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה;
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!
איפוך.
ומאי חזית דאפכת בתרייתא? איפוך קמייתא!
הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר: כתובת אשה מדאורייתא;
דתנן,
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא.
ואי בעית אימא:
כולה רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני:
מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה, כתובת אלמנה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים,
שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
מבנה הסוגיה:
1.
איתמר
אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר:
רב נחמן בשם שמואל בשם רבי שמעון בן אלעזר. רבי שמעון בן אלעזר היה תלמידו של רבי מאיר, כלומר, חי בדורו של "רבי". גם יתכן ששמואל הכיר אותו. ומפני שמדובר שאמורא - שמואל - אומר בשם תנא כתוב "משום רבי שמעון בן אלעזר" ולא כתוב "... אמר שמואל אמר רבי שמעון בן אלעזר".
נתייחס לזה בהמשך לגבי הכרעת ההלכה.
1.1
חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה,
כלומר, דין כתובה הוא תקנת חכמים. משמע, שגם הדין עצמו של נתינת כתובה, וגם סכומי התשלום ["התעריפים"] הכל מתקנת חכמים.
1.2
מעניין מיהם אותם חכמים - ובאיזו תקופה - שתיקנו את דין הכתובה.
2.
והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי - נאמן.
הם גם קבעו את הדין הנ"ל.
שלילת הכתובה ממנה לא נובעת מכך שהוא יכול לאסור אותה עליו כדברי רבי אלעזר האמורא - בדף הקודם.
גם אם היא לא נאסרה עליו - כי אולי נאנסה שלא ברצונה - הרי שעל עצם זה שמצא פתח פתוח [כלומר, שלא היתה בתולה] חכמים תיקנו שיוכל לשלול ממנה את הכתובה.
2.1
שואלת הגמרא:
א"כ, מה הועילו חכמים בתקנתם?
אם אדם יכול לשלול מאשתו את כתובתה הרי בזה מתבטלת הסיבה שבגללה תיקנו חכמים את כתובתה - שלא יקל עליו לגרשה.
2.2
עונה הגמרא:
אמר רבא: חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.
אם לא היה כדבריו - שמצא פתח פתח - הוא לא היה משקר כי בזה הוא "ביזבז" את השקעתו בסעודת הנישואין.
2.3
עד כאן הדין שאמר רב נחמן בשם שמואל ובשם התנא רבי שמעון בן אלעזר.
2.4
נראה לומר שמקור הדין הוא התנא רבי שמעון בן אלעזר, ושמואל מסר בשמו ורב נחמן כך פסק. ההדגשה היא שרב נחמן לא רק "אמר" ["מסר"] את ההלכה, אלא גם פסק כך.
2.5
ברייתא א:
תנא: הואיל וקנס חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית.
הביטוי "תנא" משמעו פתיחה לברייתא. אבל אם את עיקר הדין שכתובה היא מדרבנן אמר רבי שמעון בן אלעזר בדור האחרון של התנאים אם כן מתי נאמרה ברייתא זו.
אלא, שבאמת יש לומר שברייתות שנפתחות ב"תנא" הן "מאוחרות" - כנראה נאמרו בסוף תקופת המשנה בימי רבי שמעון בן אלעזר.
אבל כאן מדובר רק ב"תנא קמא" - ראה בהמשך.
2.6
קנסא - מאי קנסא?
אלא אימא: הואיל ותקנת חכמים הוא, לא תגבה אלא מן הזיבורית.
דיון פנימי. "אלא אימא" - מדובר בפירוש [קצת קשה לומר כך] או בתיקון גירסא. ראה "מתיבתא", הערה י, שהתקנה היתה משום קנס... וממילא הביטוי "אימא" הוא פתיחה לפרשנות אחרת ל"קנס".
3.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה מן התורה.
משמע שרשב"ג חולק על תנא קמא וסובר שכתובה היא מן התורה [ואז היא גובה את כתובתה - כמו בעל חוב - מקרקע בינונית].
בקשר להערה 2 לעיל יוצא שכל הברייתא היא "רגילה" ולא מאוחרת.
4.
הגמרא מקשה סתירה מברייתא אחרת - ברייתא ב - על רשב"ג:
ומי אמר רבן שמעון בן גמליאל הכי?
והתניא: +שמות כ"ב+ כסף ישקול כמוהר הבתולות - שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה,
מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה;
דעת תנא קמא שכתובה היא "מדאורייתא" [בפרשנים: "הלכה למשה מסיני"].
4.1
דעת רשב"ג:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אשה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!
רשב"ג סובר שכתובת אשה היא "מדברי סופרים"-מדרבנן.
כלומר, דברי רשב"ג בברייתא ב' "הפוכים" מדבריו בברייתא א'!
4.2
הערה: על "תנא קמא" אי אפשר להקשות כך, כי לא מחייב שתנא קמא בכל הברייתות הוא אותו חכם!
4.3
אבל אם נאמר שתמיד הלכה כ"תנא קמא" גם בברייתא נגד תנא יחיד - גם אם מדובר ברשב"ג - יוצא שיש גם סתירה להלכה!
5.
עונה הגמרא:
איפוך.
הופכים [ברור שמדובר בשינוי גירסא] את דעת תנא קמא ורשב"ג בברייתא השניה, כך שגם בברייתא השניה רשב"ג סובר שכתובת אשה היא מדאורייתא [וכן לגבי "תנא קמא" - בשתי הברייתות הוא סובר שכתובת אשה היא מדרבנן].
6.
שואלת הגמרא:
ומאי חזית דאפכת בתרייתא? איפוך קמייתא!
אם "הופכים" את הדעות בברייתא בגלל הסתירה בין שתי הברייתות ניתן באותה מידה להפוך את דעות החכמים בברייתא הראשונה, כך שיוצא שרשב"ג סובר בשתי הברייתות שכתובת אשה היא מדרבנן [ולהפך - לגבי תנא קמא].
7.
עונה הגמרא:
הא שמעינא ליה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר: כתובת אשה מדאורייתא;
דתנן,
רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא.
יש הוכחה ממשנה [מסכת כתובות דף קי] שרשב"ג סובר שכתובת אשה היא מדאורייתא.
לכן צריך ליישב את שתי הברייתות לעיל כפי ההסבר בסעיף 5 לעיל. ולא כהסבר בסעיף 6.
7.1
קצת קשה: אם יש משנה שסוברת כמו הברייתא הראשונה - שרשב"ג סובר שכתובה היא מדאורייתא - מדוע הגמרא לא הביאה את המשנה סמוך לברייתא והיתה אומרת שהברייתא השניה משובשת [או "איפוך"] וכד', [ובכלל, הרי משנה עדיפה מברייתא].
7.2
אלא נראה לומר: במשנה לא נאמר במפורש שרשב"ג סובר שכתובת אשה היא מדאורייתא, אלא זה נלמד בעקיפין, ואילו בשתי הברייתות מדובר במפורש אם כתובה היא מדאורייתא או מדרבנן.
[לעניין זה, שיש הבדל בין דין שנלמד ממשנה/ברייתא באופן ישיר ומפורש או שנלמד באופן עקיף יש השפעה בהרבה מקרים - לגבי כללי פסיקה שונים או לגבי הגדרות של מונחים שונים.]
8.
הגמרא מיישבת באופן אחר את הקושיה בסעיף 6:
ואי בעית אימא:
כולה רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני:
מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה, כתובת אלמנה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים,
שרבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אלמנה - אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
הברייתא השניה כולה היא שיטת רשב"ג, והסיפא מהווה נימוק לרישא. וברישא יש תוספת של שני מקרים שיש הבדל בדין לגביהם - "כתובת אשה" ו"כתובת אלמנה".
8.1
למעשה הגמרא מבצעת "חיסורי מיחסרא" לגבי הברייתא השניה.
9.
בסופו של דבר יוצא שרשב"ג סובר - גם בשתי הברייתות וגם במשנה - שכתובת אשה היא מדאורייתא.
10.
התרוץ הראשון - בסעיפים 5-7 לא מקבל את התרוץ השני - בסעיף 8 - מפני שיש בו "חיסורי מיחסרא".
והתרוץ השני בסעיף 8 לא מקבל את התרוץ הראשון - בסעיפים 5-7 - בגלל השינוי של "איפוך".
הערה: יש כמה "חיבורים" שמסבירים את כל המופעים בש"ס של "איבעית אימא" ומה בא ללמד או לחלוק על ההסבר האחר באותה סוגיה.
11.
ההלכה על פי תוס':
תוספות מסכת כתובות דף י עמוד א
אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו כו' -
משמע דכתובה דרבנן
תוס' פוסק להלכה שכתובה מדרבנן - כי כך משמע מרב נחמן. תוס' לא מסביר מדוע פוסקים כרב נחמן. אולי בגלל ש"הלכה כבתראי". הוא האמורא היחיד שמוזכר בסוגייתנו, וממילא הוא "בתראי" לעומת התנאים!
11.1
וכן בהאשה רבה (יבמות דף פט. ושם) גבי אין לה כתובה קאמר מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' אלמא סתמא דהש"ס סבר דכתובה דרבנן
תוס' מוכיח מהניסוח בגמרא במסכת יבמות שכך הלכה, מהעובדה שלא מוזכר שם בשם אמורא אלא על ידי "סתמא דגמרא".
ניתן ללמוד מדברים אלה של תוס':
א.
ל"סתמא דגמרא" יש משקל גדול יותר מאשר לדברי אמורא.
ב.
סוגייתנו נראית כסוגיה עיקרית בעניין זה, ואילו במסכת יבמות מובא עניין הכתובה כדין נוסף ["צדדי"]. בכל אופן ההלכה בסוגייתנו איננה חד משמעית, ולכן יש להכריע - לפי תוס' כאן - כ"סתמא דגמרא" במקומות שונים בש"ס [ויש לומר שה"סתמא" במסכת יבמות נכתבה/נערכה אחרי סוגייתנו]!
12.
תוס' מוכיח - בניגוד לעיל - שבאמת דין כתובה הוא מדאורייתא:
וקשה דנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא
מעניין שקושייתו [או המקור להלכה] היא מהמנהג שכותבים בשטר הכתובה עצמה "מדאורייתא".
13.
ואור"ת דסמכינן ארשב"ג דמתני' דפרק בתרא (כתובות דף קי:) דמייתי לה נמי בסמוך
דאמר נותן לה ממעות קפוטקיא
דקסבר כתובה דאורייתא
וקי"ל כרשב"ג במשנתנו
לפי ר"ת פוסקים שכתובה היא מדאורייתא בגלל שכך סובר רשב"ג בסוגייתנו. והכלל הוא ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו", שהרי הראינו לעיל שכך סובר רשב"ג במשנה שמובאת בסוגייתנו, ובודאי כך הוא אם נאמר שהכלל הנ"ל חל גם כשרשב"ג חולק על תנא אחר בברייתא.
14.
ועוד אור"י
מביא תוס' בשם ר"י שלכאורה צריך לפסוק כרב נחמן בסוגייתנו [כבסעיף 11 לעיל]
דלא קיימא לן כר"נ
דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן ברייתא (כתובות דף יב.)
תני כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים
אלמא דחייש לשמא משקר ולא אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה
וכן פי' רבינו יצחק בן רבינו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן
מוכח - מסוגיה בדף יב - שרב אשי חולק על רב נחמן - שמובא בסוגייתנו - והוא סובר שכתובה היא מדאורייתא.
והכלל הוא ש"הלכה כבתראי" - כחכם היותר מאוחר - והוא רב אשי. מעניין שהוא לא נותן תוקף לרב אשי בהיותו "עורך הגמרא"/"מסדר הש"ס.
14.1
ולגבי ההוכחה לעיל - בסעיף 11.1 - שהלכה צריכה להיות שכתובה היא מדרבנן:
והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף פט. ושם) מ"ט תקינו רבנן כתובה
ה"פ מ"ט תקינו רבנן כתובה היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה
ה"נ תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
שם מדובר באלמנה שלפי כל הדעות - למסקנה - כתובתה מדרבנן!
15.
לפי סעיף 14 יוצא שהלכה כרב אשי נגד "סתמא דגמרא" [שהובא בסעיף 11.1]. לפי שיטה זו יש לומר שה"סתמא דגמרא" קדמה ל"רב אשי"!
16.
רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה ז:
וצריך לכתוב ד כתובה קודם כניסה ה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר, וכמה הוא כותב לה, אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף, ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם הוא העיקר והתוספת כאחד, ו וחכמים הם שתיקנו כתובה ז לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
הרמב"ם פוסק שכתובה היא מדרבנן - תקנת חכמים.
17.
הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק י הלכה ז:
הערה: דבריו כאן הם ארוכים באופן מיוחד - שלא כהרגלו:
[ו] וכ"כ בהג"ה וכן ר"י אלפס וכן רש"י וכן מסתבר לרבינו שמחה
אבל התוס' פסקו בשם ר"ת דכתובת אשה מדאורייתא (כר"מ) וכרשב"ג דאמר הכי (כתובות דף י') כאשר אנו נוהגים לכתוב בכתובת בתולה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא וכן בס"ה.
הרמב"ם פוסק שלא כתוס' בסוגייתנו בסעיפים 12-13 לעיל.
18.
ופסק בה"ג דכתובת אשה תקנתא דרבנן היא
וכן פר"ח כרבנן דלא כרשב"ג דאמר כתובה מן התורה
וכן משמע בפ"ק (כתובות דף י') דאמר ר"ג [טעות: צריך להיות ר"נ=רב נחמן] אמר שמואל משום רשב"א [=רבי שמעון בן אלעזר] חכמים תיקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה
וקי"ל כר"נ בדיני.
הוא מציין את הוכחות תוס' לעיל בהסברו הראשון [בסעיף 11 לעיל] שכתובה היא מדרבנן. תוס' אמר שהלכה כרב נחמן כי הוא "בתראי".
וכאן הוא מוסיף נימוק נוסף: "הלכה כרב נחמן בדיני". משמע שכלל זה קובע שתמיד - בענייני ממון [כתובה] - הלכה כרב נחמן ולא רק כשהוא חולק על חכם מסויים!
19.
הוא מביא מקורות נוספים בש"ס שמשמע מהם שכתובה היא מדרבנן [כמב מהמקורות הובאו לעיל גם על ידי תוס']
ועוד שם תניא (דף נ"ו ב) הואיל ותקנת חכמים היא אינה גובה אלא מן הזיבורית
וכן פרק האשה רבה אמר טעמא מאי תקינו רבנן מאתים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה
ובפרק בתרא דמכילתין (כתובות דף ק"י) ת"ר המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בו בבל גובה ממעות בבל א"י גובה ממעות א"י וכו' משא"כ בכתובה
אהייא אמר רב משרשיא ארישא לאפוקי מרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא.
כלומר, שהברייתא - במסכת כתובות דף קי - איננה כרשב"ג בסוגייתנו.
וכ"פ ר"י אלפס
וכ"פ רש"י בשמעתא דחוששין ללעז בפרק קמא דסנהדרין שכתב אהא ואמר דונו לי מיהת דיני ממונות וז"ל. ואמר דונו לי דיני ממונות להפסיד כתובה עפ"י עצמו דקי"ל חכמים תיקנו להן לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו להפסיד כתובה עכ"ל.
20.
והוא מוסיף דבר מעניין מאד:
וכן מסתבר לרבינו שמחה וכתב דאדרבה רשב"ג אמר כתובת אשה מדברי סופרים ואף על גב דכי פריך בפ"ק (כתובות דף י') דהכא מהא דתניא כסף ישקול וכו' עד מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה
רשב"ג אומר אין מן התורה אלא מדברי סופרים
ומתרץ איפוך דשמעינן לרשב"ג דאמר כתובת אשה מן התורה דתנן נשא אשה בקפוטקיא וכו' רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא
הוא מביא את דעת רבינו שמחה מסוגייתנו שמשמע שרשב"ג סובר שכתובת אשה היא מדאורייתא - לעיל סעיפים 6-7.
ומ"מ אית לן לאפוכי קמייתא
ושלא כבסוגייתנו - בסעיף 7 - יש להפוך את שמות התנאים דווקא בברייתא הראשונה - סעיפים 2-3 לעיל - באופן שרשב"ג סובר שכתובת אשה מדרבנן.
20.1
והוכחתו היא מהירושלמי!
דגרסינן בירושלמי אהא מתניתין דנשא אשה בקפוטקיא הדא אמרת שמטבע א"י יפה מכל הארצות
הדא מסייעא למ"ד כתובת אשה מן התורה ולא כרשב"ג דאמר מדברי סופרים
וכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו
21.
הוא מביא הוכחות נוספות מהש"ס שהלכה היא שכתובת אשה היא מדרבנן.
ועוד דפרק בתרא בגמרא דהא מתניתין נשא אשה בקפוטקיא אמר רבה מקולי כתובות שנו כאן פי' הקילו בכתובות מפני שהיא מדברי סופרים
וכן בפרק יש נוחלין דמייתי הא מתניתין דפיאה הכותב כל נכסיו לבנו וכותב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה
וא"ר יוסי בר חנינא מקולי כתובות שנו כאן
וכן פרק יש בכור אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ומקשה עלה בגמרא
וא"ר אבא מקולי כתובות שנו כאן.
ועוד בפרק נערה תנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ולאלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד והשתא למה לי למיתני בתולה בלא תנאי ב"ד נמי גובה אי הוא דאורייתא מידי דהוה אה' סלעים של בן וחמשים סלעים של אונס ומפתה דגבי בלא כתובה כדפריש בריש פרק הנושא אחמשה סלעים של בן למה לו למכתב ע"כ מס"ע.
22.
והוא מקשה על הדעה הנ"ל שהוא ציטט - מסעיף 20:
ותימה דפסיק כמו ירושלמי לאפוכי קמייתא לגבי תלמוד שלנו דמפיך בתרייתא
הרי כלל הוא שלא פוסקים כירושלמי נגד הבבלי!
23.
הוא מנסה ליישב:
ואולי טעמא משום דגם בתלמוד שלנו נוכל לומר שמשמע כך מדסברי אמוראי בכמה דוכתי שכתובת אשה מדברי סופרים ודאי סבירא להו דרשב"ג ה"ק
דאי רשב"ג מדאורייתא קאמר לא היו סוברים דלא כוותיה שהרי בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו.
לגבי כל אותם אמוראים שסוברים שכתובת אשה מדרבנן יש לשאול עליהם, כיצד הם חולקים על רשב"ג במשנה שהובאה לעיל.
23.1
הערה פנימית: משמע מדבריו שאמורא לא יכול לחלוק על רשב"ג במשנה!
וזה קשה, שהרי ידוע שאמורא כן יכול לפסוק במחלוקת תנאים כהבנתו, והוא איננו בהכרח כפוף לכללי הפסיקה במשנה, וכללים אלה מיושמים רק כשאין הכרעה בגמרא.
23.2
ואולי לכלל ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו" יש מעמד מיוחד ועדיף על פני כללים אחרים.
23.3
והוא אומר: אותם אמוראים יאמרו שיש להפוך את הברייתא "קמייתא" - כשאלת הגמרא לעיל בסעיף 6! וממילא - כמו הירושלמי.
24.
ובמקום אחר כתב רבינו שמחה וז"ל רוב שטרי כתובות בהו דחזו ליכי מדאורייתא
ויש גאונים פוסקים דאפילו כתובת בתולה מדברי סופרים ורואה אני דבריהם כמ"ש וכו'
עד וכיון דתליא מילתא באשלי רברבי מסתברא לכתוב בסתם מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן
ולא לכתוב לא מדאורייתא ולא מדברי סופרים עכ"ל.
כנראה שבגלל המחלוקות בסוגייתנו הוא מביא הערה שעדיף לא לכתוב בשטר הכתובה לא את הביטוי "מדאורייתא" ולא את הביטוי "מדברי סופרים".
25.
הוא מעיר על תוס' שבסופו של דבר פוסק שכתובה היא מדאורייתא:
אמנם התוס' בשם ר"ת פסקו כמנהגנו שאנו כותבים בכתובות דחזו ליכי מדאורייתא דהיינו כרשב"ג בתלמוד שלנו דאפיך בתרייתא וקי"ל בעלמא כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו
כפי שכבר הובא כמה פעמים ש"הלכה כרשב"ג במשנתנו".
25.1
וכאן הוא מחדש:
ומה שהביא ר"ח ראיה מדאמר בפרק בתרא לאפוקי מרשב"ג אינה ראיה שלא יהא הלכה כמותו
שהרבה מצינו כיוצא בזה
דהא בפרק בתרא דגיטין איבעיא לן בעינן זמן או לא וכו' עד לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אף על גב דהלכתא כרבי יוסי דהא איהו גופיה פסיק התם כוותיה דרבה בר אבוה משמיה דרב דאמר הלכה כר"י
וכן נמי בפ"ק של ר"ה אמתניתין דאחד בתשרי ר"ה לנטיעות אמרינן לאפוקי מדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואפ"ה הלכה כרבי יהודה כדמשמע ספ"ק דע"ז בהא דאמרינן האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע וכו' עד ונשקול מכל מאה תרתי דהיינו כרבי יהודה דאמר שנת ג' עולה לכאן ולכאן.
הביטוי בש"ס "לאפוקי מ..." אין משמעו בהכרח שאין הלכה כאותו חכם שמוזכר בביטוי עצמו!
וכן, ראה תוס' מסכת ראש השנה דף ט עמוד א שלפעמים "לאפוקי" לא מחייב שהלכה לא תהיה כמי אמרו עליו "לאפוקי". וראה מה שכתבנו שם.
25.2
אולם יש מי שחולק:
הליכות עולם שער חמישי פרק ג
יב. כל היכא דאמרינן לאפוקי לית הלכתא כי האי דמפקינן מיניה. בפרק אלו נערות לאפוקי מהאי תנא דתניא וכו', כלומר מתניתא אתא לאפוקי מהאי תנא וכן בכל דוכתא.
ויש מי שאומר שאין זה כלל בכל הגמרא שיש לאפוקי שכן הלכה, וכן אומר רבינו ברוך ז"ל בספר התרומה בהלכות ע"ז ויין נסך:
כוונתו לומר שכאשר הגמרא אומרת שדעה מסויימת נכתבה "לאפוקי" מדעה אחרת אזי הכוונה היא שאותה דעה שכנגדה נכתב בסוגיה – נדחתה להלכה.
וכן ראה, רדב"ז הלכות תרומות פרק ח הלכה ד.
25.3
ונראה לומר: כנראה שיש ביטויים מסויימים בש"ס שנאמרו גם על ידי בני הישיבה וגם על ידי "עורך הגמרא".
אם בני הישיבה אמרו "לאפוקי..." הרי שאין הכרח שבאמת הלכה תהיה כדבריהם, אבל אם "עורך הגמרא" כתב את הביטוי "לאפוקי..." הרי שהלכה תהיה כמותו ולא כאותו חכם שאמרו עליו "לאפוקי..."
