הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אם תימצי לומר"; "אינו מתכוון"
כתובות ה ע"ב
איבעיא להו: מהו לבעול בתחלה בשבת, דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר?
ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד,
לדם הוא צריך ושרי,
או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר?
ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי,
הלכה כר"ש, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר,
או הלכה כרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור?
ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה,
מקלקל הוא אצל הפתח
או מתקן הוא אצל הפתח?
איכא דאמרי:
ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר,
לדם הוא צריך ואסור,
או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי?
ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי,
הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש?
ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה,
מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא?
ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא,
במקלקל הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש?
מבנה הסוגיה:
1.
איבעיא להו: מהו לבעול בתחלה בשבת,
הגמרא מציגה בעיה, האם מותר לכתחילה לבעול בתולה בשבת.
1.1
רש"י מסכת כתובות דף ה עמוד ב:
"מהו לבעול בתחלה - לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל א"נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה."
רש"י שואל מה מקום יש לבעיה, הרי כבר נקבעה הלכה בברייתא לעיל שלא לבעול לכתחילה בשבת.
והוא עונה:
1.2
מי שמציג את ה"איבעיא" לא "שמע" את הברייתא לעיל, לא הכירה.
מכאן ניתן להסיק שאמוראים לא הכירו בהכרח את כל הברייתות. ולא רק אמוראים מסויימים כך, אלא אפילו "סתמא דגמרא" לא הכירה את הברייתא [כך יוצא לפי רש"י כאן].
1.3
מכאן נוכל להסיק שה"סתמא דגמרא" בסוגייתנו איננה זהה ל"רב אשי" עורך הגמרא. שהרי עורך הגמרא [או "מסדר הגמרא"] בוודאי הכיר את הברייתא!
[אלא אם כן נניח, שכל ה"סתמא דגמרא" קדמה לאמוראים!]
1.4
רש"י מביא הסבר נוסף, שהגמרא מבררת כמי פסקה הברייתא.
2.
הגמרא מביאה את צדדי הספק:
הערה: סוגייתנו היא סוגיה "חשובה" ומרכזית מאד בש"ס. לכן אני מאריך נדון "רק" במבנה הסוגיה, ונצטט את דברי רש"י:
דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר?
2.1
בהצגת הבעיה יש אולי משמעות לסדר, איזה "צד" מוזכר ראשון! בסוגייתנו הצד הראשון הוא "מיפקד פקיד". יתכן שה"צד" הראשון תמיד הוא יותר פשוט, ואילו ב"צד" השני יש חידוש! ראה להלן בסיף 14 בסוף דברינו בדברי השל"ה]
הערה: הפרשנים לא מזכירים זאת. אבל ראה בהמשך בדברים הכלליים של ה"של"ה"!
2.2
רש"י מסכת כתובות דף ה עמוד ב:
"מיפקד פקיד - כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא."
כלומר, על ידי פעולת הביאה הוא לא עובר על איסור "חובל" [שעושה חבורה שזה תולדה של "שוחט" ולכן הפעולה מותרת. לפי הרמב"ם "חבורה" היא תולדה של "מפרק"> תולדה של "דש"].
2.3
המשך רש"י:
"או חבורי מיחבר - דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו."
או שהדם מחובר לגוף - ואז אסור לבעול בשבת כי עובר על איסור חובל.
2.4
לכאורה שני צדדי הספק תלויים בהגרדת המציאות, ואין כאן שאלה "הלכתית". או אולי השאלה ההלכתית היא: האם פעולה כזאת מוגדרת כ"חובל"!
4.
הגמרא ממשיכה את ההתלבטות:
ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד,
הגמרא חוזרת אל ה"צד" הראשון לעיל, ומסבירה שגם בו יש "ספק".
לדם הוא צריך ושרי,
אם הבועל מתכוון להוצאת הדם [כדי להיווכח שהיתה בתולה] הרי שהפעולה מותרת [יותר מדוייק לומר, שהפעולה "נשארת" מותרת, כי הוא לא חובל].
רש"י מסכת כתובות דף ה עמוד ב:
"אם תימצי לומר מיפקד פקיד - ואין בו משום חבורה כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך ומתכוין להוציאו."
4.1
או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר?
אבל אם כוונת הבועל היא להסיר את קרום הבתולים כדי להקל עליו את הבעילות הבאות הרי שהפעולה אסורה כי הוא "בונה" חלל!
רש"י מסכת כתובות דף ה עמוד ב:
"או דלמא לפתח מתכוין - והרי הוא כבנין ואסור."
5.
ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי,
וגם ל"צד" בסעיף 4 לעיל שאם מתכוון לדם הרי שהביאה מותרת בשבת כי בזה שיוצר "בנין" הוא לא מתכוון לזה
5.1
הלכה כר"ש, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר,
ואמנם יהיה מותר רק לדעת רבי שמעון בשיטתו הידועה ש"דבר שאינו מתכוון - מותר".
וראה בפרשנים שהרי גם לפי רבי שמעון במקרה כזה היה צריך להיות אסור כי האיסור של יצירת הפתח בא אמנם ממילא אבל בהכרח ["פסיק רישיה"]. ומסבירים שבאמת יצירת הפתח איננה נעשית בהכרח!
5.2
אבל לפי רבי יהודה, גם במקרה כזה - אסור!
או הלכה כרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין אסור?
5.3
וגם אם הלכה כרבי יהודה [ה"צד" השני בסעיף 5] שיהיה אסור:
ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה,
מקלקל הוא אצל הפתח
במקרה שבסוגייתנו יש גם "קלקול" לאשה שכבר איננה בתולה.
ואז גם לפי רבי יהודה - שבאינו מתכוון אסור - אבל ב"מקלקל" מותר [כי למעשה מבטל את הכלל שאין מתכוון אסור - אלא מותר.
5.4
או מתקן הוא אצל הפתח?
או שהגדרת הפעולה איננה קלקול כי יש תועלת בכך שהאשה ראויה להיבעל ללא דוחק.
6.
עד כאן יוצא, שגם לפי רבי יהודה יתכן שמותר לבעול בתולה בשבת! ולפי רבי שמעון היתה הנחה מוקדמת לעיל [סעיף 5.1] שמותר.
7.
הגמרא מביאה "מהלך" אחר לסוגיה:
איכא דאמרי:
"איכא דאמרי" מבטא מהלך אחר של כל הסוגיה. [ומתחיל מסעיף 4 לעיל]
8.
ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר,
עכשיו נקודת המוצא היא שהגדרת המציאות היא "דם חסורי מיחבר"
ולפי סעיף 2.3 לעיל פשוט שאסור.
ועכשיו הגמרא מנסה למצוא היתר!
8.1
לדם הוא צריך ואסור,
אם אמנם כוונתו להוצאת דם - כדי לדעת אם היתה בתולה - אמנם אסור כלעיל בסעיף 4.
8.2
או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי?
אבל אם הוא מתכוון להנאת עצמו - ומה שיוצר חבורה מוגדר כ"אינו מתכוון" - ומותר [לפי רבי שמעון - בהמשך].
9.
ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי,
כבסעיף 8.2. כנראה שכוונת הגמרא היא: בין אם צריך לדם ובין אם צריך לפתח הכל נעשה "ממילא", והוא "אינו מתכוון" לזה.
10
ויהיה [שוב כלעיל בסעיפים 5.1-5.2]
הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש?
תלוי אם הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון.
11.
ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה,
מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא?
ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא,
במקלקל הלכה כרבי יהודה
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ו עמוד א
או הלכה כר"ש?
דומה לסעיפים לעיל 5.3 אולם לעיל לא הובאה דעת רבי שמעון בעניין מקלקל - שאסרו.
12.
אין קשר לכאורה בין שתי המחלוקות.
כלומר, רבי שמעון שסובר "אינו מתכוון מותר" סובר שמקלקל אסור. ולכן לפי רבי יהודה לעיל שבאינו מתכוון אסור גם במקלקל אסור.
13.
המשך הסוגיה בדף הבא.
רק נעיר:
ההכרעה אם הלכה כרבי שמעון או כרבי יהודה תלויה בכמה סוגיות בש"ס. השאלה היא האם ממהלך סוגייתנו ניתן לומר ש"עורך הגמרא" מכריע כרבי יהודה מכך שהגמרא נוטה במהלך הסוגיה - ב"ואם תימצי לומר" - לפי רבי יהודה!
האמור הוא רק אם נאמר ש"סתמא דגמרא" הוא עצמו "עורך הגמרא" = ראה לעיל דברינו בסעיף 1.3
13.1
אמנם ידוע שהרמב"ם מכריע - בדרך כלל - כ"ואם תימצי לומר", אבל בסוגייתנו יש "אם תימצי לומר" לשני הצדדים, וכן יש הבדל בין המהלך בגירסא הראשונה בגמרא לבין המהלך ב"איכא דאמרי".
ולכן אין הכרעה לפי כללי ה"אם תימצי לומר".
13.2
כלומר, בסוגיה "רגילה" שה"ואם תימצי לומר" הוא לפי שיטה אחת הרי שהלכה כמותה - ואת זה קובעת ה"סתמא דגמרא", אבל בסוגייתנו כנראה שאת ה"ואם תימצי לומר" אמרו חכמי הסוגיה, ולכן אין הכרח - מתוך ביטוי זה - לדעת כמי ההלכה.
14.
השל"ה מביא דוגמאות שונות ל"אם תימצי לומר". חלק מהדוגמאות הם חריגות. ובאמת כמה מהם מתאימים לסוגייתנו.
וחשוב לציין שהוא לא מעיר שום הערה לגבי קביעת הלכה על פי הביטוי הנ"ל.
של"ה - כללי התלמוד (ח) כלל כ"ף אות קנה
קנה. בעיות שהם זו אחר זה, הדרך הוא שהבעיא השנית נולדה מחמת הצד השני מבעיא הראשונה,
והוה כאילו אמר אם תמצא לומר בצד הראשון שבבעיא הראשונה, אין מקום לבעיא השניה,
אבל אם תמצא לומר בצד השני של האבעיא ראשונה, עדיין קא מבעיא ליה בעיא אחרת.
ולפעמים האבעיא שניה בנויה על צד הראשון שבבעיא הראשונה,
ואומר כך: אם תמצא לומר צד הראשון, עדיין קא מבעיא ליה בעיא אחרת.
ויש למעיין לראות בכל מקום שיש שתי בעיות, אם הבעיא השנית בנויה על צד הראשון או על צד השני,
ורוב הפעמים בנויה על צד השני, ומיעוט הפעמים על צד הראשון.
ולפעמים תמצא בעיות רבות סמוכות זו לזו, מהן בנויות על צד השני ומהן בנויות על צד הראשון.
ולפעמים בעינן בעיות הרבה, ובכולן אמר: 'מהו' 'מהו', כדאשכחן בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמד א)
בית לאכסדרא מהו, זו לפנים מזו מהו, תיקו.
וכן בהרבה מקומות.
ודרך ההבנה, כמו שכתבתי שצריך לומר בבעיא הראשונה 'ואם תמצא לומר' ועליו בעיא שניה בנויה, ומן הבעיא השניה תדון מהו, אם תמצא לומר שתעשה בבעיא הראשונה, אם בצד שני אם בצד ראשון.
של"ה - כללי התלמוד (ח) כלל כ"ף אות קנו
קנו. וכשם שבעי אמורא בעיא באם תמצא לומר מבעיא שלו,
כך מצינו באם תמצא לומר מבעיא של חבירו.
בשבועות דף כב ב), בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה,
בעי רב אשי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה.
ופירש רש"י ז"ל (ד"ה דעתו) דרב אשי באם תמצא לומר דעפר, קא בעי חרצן, וכאלה רבות מאוד.
כשיש בעיות הרבה, ובראשונה אומר 'ואם תמצא לומר מותר', אז כל האבעיות אחר כך הולכות באם תמצא לומר מותר, וכן להיפך.
ומצינו בכתובות פרק קמא (כתובות דף ה ב), דבעי מהו לבעול בתחלה בשבת,
ומשנה מסדר,
שאומר אם תמצא לומר כרבי יהודה ואסור,
היה לו לומר נמי אם תמצא לומר כרבי שמעון ומותר,
לפי שהם חולקים,
שלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור ולרבי שמעון מותר.
והליכות עולם (שער ב' פ"ב אות לב) בשם רבו כתב דלא קשיא,
שאף על פי דבעי אליבא דרבי יהודה ואסור כדעת רבי יהודה, יש צד שהוא מותר כגון שהוא מקלקל, ומן הבעיא נפיק מינה היתר גם כן, עיין שם.
ראה גם בדף הבא
