רבי עקיבא ורבי מאיר
יבמות קכא ע"א
"תניא, אמר רבן גמליאל: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי; מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - מותרת, מים שאין להם סוף - אסורה.
תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו? רבי מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, מים שאין להם סוף - אשתו אסורה".
רבי עקיבא ניצול בעזרת דף של ספינה, ובנענוע ראשו. ורבי מאיר ניצול בעזרת טירדת הגלים. משמעות הגמרא היא שאין הברייתות חולקות כיצד היה מעשה ובמי, אלא שני מעשים שונים היו.
וקשה, הכיצד סבר רבי עקיבא שרבי מאיר טבע עד שהצטער עליו כל כך? למה רק לאחר שראהו אמר "באותה שעה: כמה גדולים דברי חכמים"? הלא הוא עצמו כבר ניצול במקרה דומה וכבר נוכח בעיניו בהתממשות הכתוב: (במדבר יא, כג) הֲיַד ה' תִּקְצָר!
לכאורה היה מקום לתרץ ולומר: "אין בעל הנס מכיר בנסו" (כך לשון ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כג; ורבינו בחיי שמות בהקדמה לפרשת כי תשא), ולפרש שרק בהיראות הנס אצל אדם אחר ניכרת גדלותו.
אולם מקור האימרה במסכת נדה דף לא ע"א: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהלים ע"ב) עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם - אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו. ופירש רש"י: "לבדו - הוא לבדו יודע שהוא נס אבל בעל הנס אינו מכירו". לשון "אפילו" מורה שבעל הנס דוקא מכיר בניסו יותר משאר אדם, אלא שאפילו הוא אינו מכיר כל כך כבורא יתברך.
ולכן בפסוק בתהלים (קכו, ב-ג) אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים; אין הפירוש שהגוים יכירו בנס שיבת ציון לפני ישראל ושרק אחר כך יכירו גם ישראל. אלא כפירוש המלבי"ם שם, שישראל מכירים יותר מהגוים: "אצל הגוים יהיה זה דבר חדש והם יאמרו אז, הגדיל ה' לעשות עם אלה - כאלו הדבר התחדש אז, אבל אצלנו אינו דבר חדש, כי כבר היינו שמחים הגדיל ה' לעשות עמנו - כבר שמחנו על זה בעבר". וכן פירש בליקוטי מוהר"ן: (מהדורא קמא סימן כא אות יא) "וזה: "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו", היינו, כל הגדולה שהגדיל ה' לעשות עמנו בעולם הזה [היינו עם העכו"ם], "הגדיל ה' לעשות עם אלה", כי הכל היה גדולתם של אלה [היינו של ישראל], כי היה לטובתם וגדולתם. וזה יבינו הם בדעת והשגה שיהיה להם אז, אבל אצלנו יהיה זה הדעת דבר פשוט ושחוק, כי דעתנו יגדל אז מאד. וזה: "אז ימלא שחוק פינו וכו' ".
אלא י"ל בפשטות שהיות ורבי עקיבא לא ניצול אלא בדף של ספינה שנזדמן לו, נתייאש הוא מרבי מאיר כי ראה שלא נזדמן לידו שום דף. לבסוף נוכח ששלוחים רבים למקום, ואמר גם הוא "כמה גדולים דברי חכמים".
ועוד יש לומר שההבדל בין רבי עקיבא ורבי מאיר נעוץ במהות טבעם.
רבי עקיבא לא ניצול אלא משום שכדבריו: "כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי". ברוב ענוותנותו ידע לקיים את דברי הגמרא שבהמשך: "אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו".
כך היתה מידתו של רבי עקיבא וכך היתה דרכו גם בתחילת המסכת: (יבמות דף טז ע"א) "אמר לו (יונתן בן הרכינס): אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו?! אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!".
בענוותנותו היה רבי עקיבא רגיל לקיים כלפי חביריו את האמור במסכתות עירובין דף נד ע"ב; ויומא דף לז ע"א: "תניא: שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן משמאלו". במסכת דרך ארץ: (פרקי בן עזאי פרק ג הלכה ב; וכן הוא במסכת כלה רבתי פרק ז הלכה ד) "מעשה בארבעה זקנים שהלכו למלכות הפנימית... ואילו הן, רבן גמליאל, ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא... וראה את חכמי ישראל, אילו באין מכאן, ואילו באין מכאן, ואילו הן, רבן גמליאל באמצע, רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה מימינו, ורבי עקיבא משמאלו".
והיה רבי עקיבא משים עצמו אחרון לחבריו; במסכת מועד קטן דף כח ע"ב: "תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. אמר להם רבי טרפון: דעו שחכם גדול הוא, ובקי באגדות, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו. אמר רבי עקיבא: ואני אחרון. ובמסכת סנהדרין דף קא ע"א: "תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא". ובמסכת יבמות דף טז ע"א: "אמרו מי ילך ויודיעו? אמר להן רבי יהושע: אני אלך. ואחריו מי? רבי אלעזר בן עזריה. ואחריו מי? רבי עקיבא".
ואילו רבי מאיר "מדה אחרת היתה לו" (ביצה דף טז ע"א); מצינו שהיתה בו המידה ההפוכה – לא שפלות כי אם גבורה; ולא היה נושא פנים לגדול כלקטן, ומוכיח ומתווכח כנגדם אף כשלא היו מסכימים לדבריו.
בירושלמי מסכת ביצה פרק ה ה"ב: "רבי הוה מסב לרבי שמעון בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא. עבר רבי מאיר ושמע קלהון, אמר: רבותינו, הותרה השבת?! שמע רבי קליה, אמר: מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו?! ואית דאמרי הכין אמר: מי הוא זה שבא לצנעינו בתוך ביתינו?! שמע רבי מאיר קליה וערק".
ובמסכת הוריות דף יג ע"ב מתואר כיצד יזם רבי מאיר עם רבי נתן ניסיון להדיח את רבן שמעון בן גמליאל שקבע עבור עצמו גינוני נשיא בעוד שהם היו גדולים ובקיאים ממנו. ורבי מאיר אף לא נאות לפייס את רשב"ג כפי שרמזו לו בחלום.
וגם לתלמידיו הנחיל רבי מאיר מידה זו, במסכתות נזיר דף מט ע"ב; וקידושין דף נב ע"ב: "תנו רבנן: לאחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנים הם, ולא ללמוד תורה הם באים, אלא לקפחני בהלכות הם באים".
ואמרו במסכת עירובין דף יג ע"ב: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו", ואילו על רבי מאיר אמרו שם: "אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים". וכן אמרו במסכת עירובין דף מו ע"ב: "רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה". אך על רבי עקיבא שהיה נוח כבית הלל אמרו שם: "הלכה כרבי עקיבא מחבירו".
רבי עקיבא סבר שהאפשרות היחידה להנצל היא במידתו שלו: "כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו". וכן אמרו במסכתות תענית דף כ ע"א; וסנהדרין דף קה ע"ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (משלי כ"ז) נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא - טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע; אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה, מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות - עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר (במדבר כ"ד) כארזים (עלי מים), מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית - עוקרתו והופכתו על פניו".
והופתע רבי עקיבא לגלות שגם במידתו של רבי מאיר ניתן להנצל – בעזרת מלחמות, טרדות, וניגוח עם חביריו: "גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה". לכן רק "באותה שעה אמר: כמה גדולים דברי חכמים".
