כח בית דין יפה
יבמות קיז ע"ב
"מתני'. עד אומר מת, ונשאת, ובא אחד ואמר לא מת - הרי זו לא תצא...
גמ'. טעמא דנשאת, הא לא נשאת - לא תנשא, והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים (רש"י: הרי הוא חשוב כשנים), ואין דבריו של אחד במקום שנים! הכי קאמר: עד אחד אומר מת, והתירוה להנשא, ובא אחד ואמר לא מת - לא תצא מהיתירה הראשון".
קשה, מה לי אחר שהתירוה ומה לי טרם שהתירוה! – היות וכל עד שהתורה האמינתו הריהו כשנים, למה לא ייאמנו דבריו גם טרם שפסקו בית דין על פיו?
פירש רש"י: "לא תצא מהיתירה הראשון - ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא דאכתי לא אחשביניה כתרי".
הוי אומר: לא העד לבדו חשוב כשנים. רק פסיקת בית הדין על פיו היא שגרמה לאותו העד להחשב כשנים. שסמכו על פיו כאילו היה שנים, וככתוב: (דברים יט, טו) עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים - יָקוּם דָּבָר.
גם בתחילת המסכת (יבמות דף לז ע"ב) נמצא דין דומה לזה – של כח פסיקת בית הדין שאין אחריה עירעור: "רבי אבא אמר רב: קם דינא", והלכה כדבריו. פסיקת הדין סוגרת את הדיון, ומעתה ואילך יכולים בעלי הדין לטעון בדיון אחר טיעונים הסותרים את טענותיהם שבדיון הקודם.
גם קרובים לזה הדינים המבוססים על הכלל: "אם כן מה כח בית דין יפה".
כיוצא בדבר אתה אומר, במסכת כתובות דף יח ע"ב:
"מתני'. העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - אינן נאמנין.
גמ'. אמר רמי בר חמא: לא שנו (רש"י: דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין) אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות - הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא: כל כמיניה?! כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד!".
ופירש רש"י: "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד - דגבי עדות – חדא הגדה כתיבא: אם לא יגיד וגו' (ויקרא ה). והכא נמי כיון דחתימי בשטרא היינו הגדה דידהו והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר? בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן, כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי: 'אבל אנוסים היינו' אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן!".
וקשה, היות שנאמנים הם שכתב ידם הוא, הרי נתברר למפרע שמלכתחילה העידו כך בסתמא – שאינם אנוסים. ואם כן למה לא נקבל את עדותם הראשונה מדין "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"? למה אומר רש"י שהדבר נחשב ל"חדא הגדה"?
אלא שהפסול של: "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" אינו בעדים המעידים עדות הסותרת לעדותם הראשונה. הפסול הוא בבית הדין המקבל שתי עדויות סותרות. ובית הדין דידן טרם קיבל את העדות שבשטר לא בשעת חתימתו ולא בשעה אחרת, אלא רק עתה ובהסתמך על מוצא פיהם של אותם העדים המקיימים את שטרם. ומשום כך, מבחינת בית הדין נחשבות שתי העדויות לקבלת עדות אחת.
והטעם שאין לבית הדין לקבל את חזרת העדים מעדותם – משום שנחוצה "סופיות הדיון", שהרי אינם יכולים לשוב ולקבל עדויות עד עולם. ודומה לזה דין המשנה במסכת סנהדרין דף לא ע"א: "אמר לו: כל ראיות שיש לך - הבא מיכן עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום - סותר, לאחר שלשים יום - אינו סותר".
