הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"באותה שעה אמרו"
יבמות קטז ע"ב
מתני'. בית הלל אומרים: לא שמענו אלא בבאה מן הקציר, ובאותה מדינה, וכמעשה שהיה.
אמרו להם בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה מן הבציר, ואחת הבאה ממדינה למדינה,
לא דברו חכמים בקציר אלא בהווה.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
גמ'. תניא,
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אין לי אלא קציר חטים, קציר שעורים מנין?
ואין לי אלא קוצר; בוצר, מוסק, גודר, עודר מנין?
אלא מעשה שהיה בקציר והוא הדין לכולהו,
הכא נמי מעשה שהיה באותה מדינה והוא הדין לכולהו.
ובית הלל?
באותה מדינה דשכיחי אינשי - מירתת, ממדינה למדינה אחרת דלא שכיחי אינשי - לא מירתת.
ובית שמאי?
הכא נמי שכיחי שיירתא.
מאי מעשה שהיה?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה;
באותה שעה אמרו: האשה שאמרה מת בעלי - תנשא, מת בעלי - תתייבם.
הערה כללית: הסוגיות בדף זה נדונות בהרחבה בפרשנים ובפוסקים ואני לא באתי אלא להעיר מעט:
מבנה הסוגיה:
1.
משנה ממסכת עדויות שבה בית הלל חזרו להודות לדברי בית שמאי.
מתני'. בית הלל אומרים: לא שמענו אלא בבאה מן הקציר, ובאותה מדינה, וכמעשה שהיה.
משנה זו קשורה למשניות הקודמות במסכת, שאשה נאמנת לומר שבעלה מת [בתנאים מסויימים שכבר נאמרו בדפים הקודמים]. אין במשנה זו פרטי דינים אלא היא עוסקת רק בעניין אחד, שמתחילה בית הלל הגבילו את כשרות עדות אשה על מות בעלה רק "בבאה מו הקציר ובאותה מדינה".
2.
דיון בית בית הלל ובית שמאי:
אמרו להם בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה מן הבציר, ואחת הבאה ממדינה למדינה,
לא דברו חכמים בקציר אלא בהווה.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
מסקנת המשנה שבית הלל חזרו להודות לבית שמאי, והדין שאשה נאמנת להעיד על מות בעלה [וגם כל שאר פרטי הדינים שנלמדו עד כה] תקפים גם בלי קשר למקרה הספציפי של קציר וכדו'.
2.1
הערה: מדוע בכלל המשנה צריכה לספר את כל ההשתלשלות של המחלוקת ולא הביאה את הדין כמוסכם על כולם!
3.
הגמרא מרחיבה את הדיון שהיה בין בית שמאי לבית הלל:
גמ'. תניא,
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אין לי אלא קציר חטים, קציר שעורים מנין?
ואין לי אלא קוצר; בוצר, מוסק, גודר, עודר מנין?
אלא מעשה שהיה בקציר והוא הדין לכולהו,
הכא נמי מעשה שהיה באותה מדינה והוא הדין לכולהו.
ובית הלל?
באותה מדינה דשכיחי אינשי - מירתת, ממדינה למדינה אחרת דלא שכיחי אינשי - לא מירתת.
ובית שמאי?
הכא נמי שכיחי שיירתא.
4.
הדיון היה קשור ל"מעשה שהיה":
מאי מעשה שהיה?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה;
במעשה יש פרטים שמשלימים הפרשנים:
א.
עשרת האנשים לא העידו. בית הדין ידע שהיו שם אנשים ואם הם לא באו להעיד היה חשש שהאשה משקרת ולבסוף נמצא שהיתה דוברת אמת. [כך בערך מסוכם ב"שוטנשטיין", למרות שלא מדגישים שהיה חשש לחכמים שהיא משקרת!]
ב.
האשה מעידה שנחש המית את בעלה ולא אמרה רק שמת - באופן סתמי. ואולי בזמן הקציר יש שכיחות להימצאות נחשים.
5.
באותה שעה אמרו: האשה שאמרה מת בעלי - תנשא, מת בעלי - תתייבם.
משמע מפשט הגמרא שמקרה זה היה הגורם לקביעת דין חכמים "האשה שאמרה מת בעלי - תנשא"
5.1
וחשוב להעיר: שמואל הוא זה שידע את הארוע שעליו דנו בית הלל ובית שמאי. ויש להניח שהארוע התרחש בתקופה קדומה לתקופת בית הלל ובית שמאי.
5.2
אומרים הפרשנים שמעשה זה לא היה באמת המקור לקביעת הדין עצמו שאשה נאמנת... אלא המקור לדין זה שהיא נאמנת הוא בגלל "אשה דייקא..." שהוזכר במסכת בדפים הקודמים, וסיפור זה בא לבסס את האמון שקבעו חכמים באותו כלל.
במילים אחרות, העובדות בארוע זה הסירו את החשש של חכמים מתקנתם שלמרות חומרת איסור "אשת איש" ניתן לסמוך על עדות אשה בקשר לאמירת "מת בעלה".
5.3
לפי זה ברור שדין נאמנות האשה והכללים של "אשה דייקא..." ו"מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה אינשי" נקבעו כבר בדורות שלפני בית הלל ובית שמאי.
5.4
ונראה לומר ["חידוש"], שמעשה זה בא ללמדנו שאפילו אם יש חשש מסויים - כמו שהערנו שהיו שם 10 אנשים, ואף אחד מהם לא בא להעיד, בכל זאת חכמים השאירו על כנו את הדין של נאמנות האשה!
6.
ועדיין יש לדון בהמשך הסוגיה כשהגמרא מקשרת בין המחלוקת שבין בית הלל ובית שמאי למחלוקת אחרת בעניין אחר.
כלומר, סיפור המעשה היה "במקום קרוב" ולכן אין חשש שהאשה תשקר.
