הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו
יבמות קיד ע"א-ע"ב
רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו. אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו. לימא מסייע ליה: לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו תולש, מניחו זורק! אמר אביי: תולש - בעציץ שאינו נקוב, זורק - בכרמלית דרבנן. ת"ש: עובד כוכבים שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהם; קטן הבא לכבות, אומרים לו אל תכבה, ששביתתו עליהם! א"ר יוחנן: בעושה על דעת אביו. דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל מי שרי? עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד....
מבנה הסוגיה:
1.
רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא,
אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיד עמוד א
דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו.
האמורא רבי פדת אמר שאם ילדים ישחקו וימצאו את המפתח יוכלו לטלטלו ברשות הרבים.
1.1
אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו.
הגמרא ["סתמא דגמרא"] מסיקה שרבי פדת סובר שאין למנוע מקטן שעושה עבירה מעצמו שלא לעשותו - אפילו עבירה דאורייתא - חילול שבת.
1.2
נראה בפשטות שמסקנה של "אלמא..." באה ללמדנו שאין הבדל - לעניין העיקרון הנ"ל - בין איסורי שבת לשאר איסורים!
1.3
הערה א: מכאן מוכח שגם אם הגדול שולח את הקטן לעשות דבר "צדדי" - לשחק – שזה דומה ל"מלאכה שאינה צריכה לגופה" - נחשב הדבר שהקטן עושה את פעולת האיסור עצמה על דעת עצמו ולא בשליחות הגדול. עניין זה קשור להמשך הסוגיה.
ולא ראיתי שמודגש בפרשנים.
1.4
יש לבדוק האם לקטע זה בגמרא יש משמעות הלכתית רבה יותר, בגלל שמדובר ב"מעשה" ולא רק בהיגד הלכתי.
2.
הגמרא רוצה לסייע לדין הנ"ל מברייתא [מקור א]:
לימא מסייע ליה: לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם, אלא מניחו תולש, מניחו זורק!
מודגש בברייתא שאם התינוק [מודגש שמדובר בקטן שלא הגיע לגיל חינוך] עובר על איסור תורה בשבת מעצמו וללא הכוונה מגדול [אין כאן הבחנה בין "סתם" גדול לבין "אביו"] מותר ואין חובה למנוע מהקטן מלעשות מעשה זה.
ומכאן הוכחה לרבי פדת - בסעיף 1 ולכלל שבסעיף 1.1.
3.
אביי דוחה את ההכרח שבהוכחה:
אמר אביי: תולש - בעציץ שאינו נקוב, זורק - בכרמלית דרבנן.
אביי אומר שבברייתא מדובר באיסור דרבנן.
3.1
אין בברייתא זכר לאוקימתא זו, אבל כדי לדחות את ההוכחה זה "לגיטימי" להעמיד באוקימתא מצמצמת!
3.2
בכל אופן יתכן שאביי עצמו סובר שהדין של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" תקף רק לגבי איסורי דרבנן ויתכן שחולק על רבי פדת אם במקרה שם היה מדובר באיסור דאורייתא.
4.
הגמרא מצטטת משנה [מקור ב] כדי להוכיח להיפך, ש"קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו."
מכאן ש"תא שמע" מובא גם כפתיחה למשנה:
ת"ש: עובד כוכבים שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהם;
קטן הבא לכבות, אומרים לו אל תכבה, ששביתתו עליהם!
מוכח מהמשנה שכן צריך למנוע מקטן מלעבור על איסור דאורייתא - איסור שבת [וכדעת רבי יהודה במסכת שבת "מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב" - "שוטנשטיין", הערה 12], וקשה על רבי פדת.
5.
רבי יוחנן דוחה את ההוכחה הנגדית מהמשנה:
א"ר יוחנן: בעושה על דעת אביו.
במשנה מדובר שהקטן לא עשה על דעת עצמו אלא בהכוונה צדדית של אביו, ולכן יש חובה למנוע ממנו, אבל אם עושה על דעת עצמו אין למנוע ממנו את המעשה - לכבות אש או להדליק אש בשבת - וכמו רבי פדת.
6.1
דיון לגבי עובד כוכבים:
דכוותיה גבי עובד כוכבים דעושה על דעת ישראל מי שרי?
עובד כוכבים אדעתא דנפשיה עביד.
7.
הגמרא מצטטת ברייתא [מקור ג] להוכיח שוב ש"קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו."
ת"ש: בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים, מצא בידו פירות - אין זקוק לו!
מוכח מהברייתא שאין האב מחוייב לקחת את פירות הדמאי מבנו למרות שהם אסורים למאכל מדרבנן.
7.1
רבי יוחנן דוחה את ההוכחה מהברייתא [מקור ג]:
אמר רבי יוחנן: בדמאי הקילו.
בדין דמאי יש הקלה מיוחדת של חכמים [יותר מאשר הקלה בדיני דרבנן "רגילים"]! לכן אין מברייתא זו הוכחה שבאיסורי דאורייתא [ואולי אפילו גם באיסורי דרבנן] יהיה בהם דין של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו".
7.2
מדייקת הגמרא:
אלא טעמא דדמאי, הא ודאי - בעא לעשורי, והאמר ר' יוחנן: בעושה על דעת אביו!
הרי רבי יוחנן עצמו - לעיל בסעיף 5 - טוען שרק לגבי קטן שעושה לדעת עצמו חל הכלל של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו". והסבר זה היה מתאים כאן אפילו כשמדובר במקרה שחייב לעשר את התבואה בוודאות. ובכל אופן משמע כאן שאם מדובר במעשר ודאי אין לאפשר לקטן.
7.3
אלא, רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה,
קאי הכא מדחי, קאי הכא מדחי.
הביטוי הנ"ל - מופע יחידאי בש"ס.
כוונת הגמרא לומר שרבי יוחנן הסביר בכל מקרה מה שהיה לו נוח. כוונת הגמרא לומר, ששני הכללים של רבי יוחנן באמת סותרים. וכל זה מפני שלרבי יוחנן יש ספק לגבי הדין העקרוני "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" אם כן או לא.
8.
ראיה לרבי פדת ש"קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" - ואפילו באיסורי תורה - ברייתא [מקור ד]:
ת"ש: בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ - אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה, מצא בידו פירות - אין זקוק לו!
משמע שלא מונעים מכהן קטן לאכול תרומה טמאה. מדובר ב"בן חבר" וכנראה שמדובר בבן קטן.
9.
דוחה הגמרא:
בתרומה דרבנן.
דווקא בתרומה דרבנן לא מונעים ממנו אבל באיסור תורה כן מונעים ממנו ולא כרבי פדת בתחילה הסוגיה.
10.
ציטוט ברייתא - מקור ה - הוכחה לדין של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו":
תא שמע: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת, ובגדול - אסור;
אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב;
קתני מיהא: אין חוששין ביונק שקץ!
הגמרא מדייקת מסך כל דיני הברייתא שתינוק יכול לאכול שקצים נבלות וטרפות וכד'. ראה "מתיבתא", הערה 25, שמשמע שמותר רק כשאוכל "על דעת עצמו" ולא כשמאכילים אותו בידיים.
11.
דוחה הגמרא:
התם משום סכנה.
הדין בברייתא האחרונה הוא רק במקרה של סכנה. ואם כן, כשלא מדובר בסכנה יהיה הדין "קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו".
11.1
הגמרא דנה בהבדלים בין קטן לגדול בקשר לענייני סכנה:
אי הכי, גדול נמי!
גדול בעי אומדנא.
קטן נמי ליבעי אומדנא!
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב.
אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב.
היכי דמי? אי דאיכא סכנה, אפילו בשבת נמי!
ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב אסור!
לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר: מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה - גזרו רבנן, יו"ט דאיסור לאו - לא גזרו ביה רבנן.
12.
הגמרא מביאה ברייתא - מקור ו:
ת"ש: +ויקרא י"א+ לא תאכלום כי שקץ הם - לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים;
מאי לאו דאמר להו לא תאכלו!
הוכחה לדין "קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו".
12.1
דוחה הגמרא:
לא, דלא ליספו ליה בידים.
האיסור הוא דווקא להאכילו בידיים, ומשמע שבדרך כלל "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו".
13.
כנ"ל - הוכחה ודחיה - מברייתא נוספת - מקור ז:
תא שמע: +ויקרא י"ז+ כל נפש מכם לא תאכל דם - להזהיר הגדולים על הקטנים;
מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו!
לא, דלא ליספו להו בידים.
14.
כנ"ל - הוכחה ודחיה - מברייתא נוספת - מקור ח:
ת"ש: +ויקרא כ"א+ אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים;
מאי לאו דאמר להו לא תיטמו!
לא, דלא ליטמו להו בידים.
15.
הגמרא מסבירה מדוע צריך את שלושת הפסוקים האחרונים שעוסקים בנושאים שונים: שקצים, דם וטומאה:
וצריכי; דאי אשמעינן שקצים,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיד עמוד ב
משום דאיסורן במשהו, אבל דם דעד דאיכא רביעית - אימא לא;
ואי אשמעינן דם, משום דאיכא כרת, אבל שרצים - אימא לא;
ואי אשמעינן הני תרתי, משום דאיסורן שוה בכל, אבל טומאה - אימא לא;
ואי אשמעינן טומאה, כהנים שאני, משום דריבה בהן מצות יתרות, אבל הני אימא לא,
צריכא.
הגמרא מסבירה מה "חמור" בכל אחד מהנושאים הנ"ל, באופן שניתן היה לומר שדווקא בו התורה הזהירה את הגדולים למנוע מהקטנים לעבור את אותה עבירה.
16.
הגמרא מנסה להוכיח ממשנתנו [מקור ח] ש"קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו":
תא שמע: שני אחין - אחד פקח ואחד חרש, נשואין שתי אחיות פקחות, מת חרש בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל פקחת? תצא משום אחות אשה; מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל פקחת? מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם;
אמאי מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה, קטן אוכל נבלות הוא!
16.1
משום איסורא דידה.
הגמרא דוחה את ההוכחה בפשטות, ואומרת שהדין במשנה הוא בגלל האיסור שמוטל על האשה.
17.
ושוב:
הגמרא מנסה להוכיח ממשנתנו [מקור ט] ש"קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו":
תא שמע: שני אחין פקחין נשואין שתי אחיות - אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? תצא משום אחות אשה; מת פקח בעל פקחת, מה יעשה פקח בעל חרשת? מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה; ואמאי מוציא את אשתו בגט? תיתיב גביה, קטן אוכל נבלות הוא!
17.1
ושוב :
משום איסורא דידיה.
הגמרא דוחה את ההוכחה בפשטות, ואומרת שהדין במשנה הוא בגלל האיסור שמוטל על האיש.
18.
ושוב:
הגמרא מנסה להוכיח ממשנתנו [מקור י] ש"קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו":
אמר רבא, תא שמע: שני אחין - אחד חרש ואחד פקח, נשואין לשתי אחיות - אחת פקחת ואחת חרשת, מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? תצא משום אחות אשתו; מת פקח בעל פקחת, מה יעשה חרש בעל חרשת? מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם;
18.1
והא הכא דלאו איסורא דידה איכא ולאו איסורא דידיה איכא, וקתני: מוציא את אשתו בגט!
בגלל המשפט האחרון היה צריך להקדים את שתי הבבות הקודמות למרות שמדובר באותו עיקרון/תרוץ. כלומר, כאן לא ניתן לתרץ כלעיל מכיוון שבקטע זה במשנתנו גם האיש וגם האשה הם קטנים, ומדוע לא מאפשרים להם לחיות יחד, ולכן מוכח מכאן ש"קטן אוכל נבלות - ב"ד מצווין להפרישו":
19.
הגמרא דוחה את ההוכחה:
אמר רב שמעיה: גזירה משום התרת יבמה לשוק. הדרן עלך חרש.
20.
נבדוק את המסקנות מסוגייתנו דרך פסיקת הרמב"ם:
21.
רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ז:
נכרי שבא לכבות אין ה אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו,
אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, והוא שיהיה עושה על דעת אביו,
אבל מדעת עצמו אין בית דין מצווין עליו להפרישו, ו ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד.
דין זה ברמב"ם הוא על פי הנאמר לעיל בסעיפים 4-5. וכדברי הדחיה של רבי יוחנן. ומשמע ככלל של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" - אפילו באיסור תורה!
22.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה יא:
* קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו.
דין זה ברמב"ם הוא על פי הנאמר לעיל על ידי אביי בסעיף 3. ומשמע ככלל של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" - אבל דווקא באיסור דרבנן!
22.1
נמצא שיש סתירה בין שתי הלכות הרמב"ם - המסקנה בסעיף 22 נגד המסקנה בסעיף 21.
22.2
הגהות מיימוניות הלכות שבת פרק כד הלכה יא:
* [טור א"ח סימן שמ"ג והשיג עליו דאפילו באיסור דאורייתא אין ב"ד מצווים להפרישו סמ"ג לאוין ס"ה]:
כדברינו בסעיף 22.1
22.3
מגיד משנה הלכות שבת פרק כד הלכה יא:
[יא] קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות וכו'. מדברי רבינו שכתב בכאן היה נראה שאם היה עושה קטן מלאכה גמורה מצוה על ב"ד להפרישו
ואין כאן האמת
אלא אפי' עושה מלאכות גמורות ועובר על שאר לאוין שבתורה אין מצווין עליו להפרישו
וזו מסקנת הגמרא לפי הנראה ביבמות דף קי"ד) פ' חרש
ואף רבינו עצמו כתב כן סוף הלכות מ"א בבאור ופי"ב מהלכות אלו בדין קטן שבא לכבות מדעת עצמו שאין ב"ד מצווין להפרישו וכן הוא האמת
א"כ צ"ע למה פרט כאן דבר שהוא משום שבות ולא מצאתי טעם נכון בזה והדבר צריך לי תלמוד:
הוא רק מחדד שהנושא של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" חל לגבי כל האיסורים, ואין לומר שבשבת יש דין מיוחד.
כדברינו בסעיף 22.1 ו 22.2
23.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז:
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת, במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים,
מתאים לרמב"ם שבסעיף 21.
23.1
הרמב"ם מוסיף דין:
וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות.
באמת לגבי שבת ומועד יש דין מיוחד. כל סוגייתנו מדברת כנראה רק בעבירה חד פעמית, אבל אם הקטן נוהג כך בקביעות אזי כן מונעים ממנו ואפילו באיסורי דרבנן ["דברי סופרים"?]
23.2
כסף משנה הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז:
... ומ"ש ואפילו דברים שאיסורם מד"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ"ש אף על פי שאין ב"ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו' זה נלמד ממ"ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו:
כנראה שהוא מתכוון לדברי הרמב"ם לעיל בסעיף 23.1 שדין זה נובע מדין חינוך! [כנראה שקשור לסוגייתנו בעניין "להזהיר גדולים על הקטנים" - וממילא זוהי המשמעות של הסעיפים לעיל 12-15]
23.3
משמע מדבריו שדין זה חל רק לגבי קטן שהגיע לגיל חינוך.
23.4
וגם משמע מדבריו שבעבירה חד פעמית לא מחוייב בדין חינוך ["חידוש"].
23.5
ודע שרבינו כתב בפרק כ"ד מהל' שבת וז"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו וזה הפך מ"ש כאן ובפי"ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה"ה בפ' כ"ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד
הוא מעלה את הסתירה בדברי הרמב"ם כדברי הפרשנים לעיל בסעיפים 22.1-22.3
23.6
כך הבאנו לעיל בסעיף 22:
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה יא:
* קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו, וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו.
דין זה ברמב"ם הוא על פי הנאמר לעיל על ידי אביי בסעיף 3. ומשמע ככלל של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" - אבל דווקא באיסור דרבנן!
ה"כסף משנה" מנסה ליישב את דברי הרמב"ם:
ויש מתרצים שמ"ש רבינו בפרק כ"ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא"ח סי' שמ"ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי:
הוא רוצה לומר שכוונת הרמב"ם היא, שבאמת הכלל של "קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו" חל גם על איסורי תורה, ומה שהרמב"ם מדגיש "דבר שהוא משום שבות" הכוונה היא על האבא.
נראה מדבריו שהוא מבדיל בין "בית דין" שאינם מצווים להפריש קטן אוכל נבלות לבין האבא שחייב בכך מדין חינוך.
24.
לחם משנה הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז:
[כז] קטן שאכל וכו'. ביבמות פ' חרש (יבמות דף קי"ג ב) נתבאר שם דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ואמרו שם ת"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים ע"כ. וסובר רבינו שאפילו בדבר דרבנן לא ליספו ליה בידים וכבר ביאר שם הר"ן ז"ל דעתו:
הוא מסביר שהרמב"ם מתכוון שלתת לקטן בידיים אסור אפילו באיסור דרבנן.
25.
לסיכום רק נוסיף:
ש"ך יורה דעה סימן פא:
כו (פמ"ג) וכן התינוק בעצמו כו' - כלומר אף על פי דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא
אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע:
