סקר
כמה זמן אתה כבר גולש בפורטל הדף היומי






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

אכלה תומא ורקתה, אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום – שום

 

"אמר אביי: רקקה וקלטתו הרוח לא עשתה ולא כלום; מאי טעמא? וירקה בפניו בעינן. הלכך הוא ארוך והיא גוצה קלטתהו הרוח איכא בפניו, היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל. אמר רבא: אכלה תומא ורקתה, אכלה גרגישתא ורקתה לא עשתה ולא כלום; מאי טעמא? וירקה מעצמה בעינן וליכא" (יבמות, קו ע"ב).

פירוש: אָמַר אַבַּיֵי: אם רָקְקָה היבמה, וּקְלָטָתוֹ (סחבה אותו) הָרוּחַ ולא הגיע הרוק אל מול פני היבם לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְלוּם. מַאי טַעֲמָא [מה טעם] הדבר "וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (שם ט) בָּעֵינַן [צריכים אנו]. הִלְכָּךְ [על כן], אם הוּא אָרוֹךְ (גבוה) וְהִיא גּוּצָה (נמוכת קומה) וקְלָטַתְהוּ הָרוּחַ אִיכָּא [יש, מתקיים] "בְּפָנָיו", שהרי מרגע שיצא הרוק מפיה, היה זה מול היבם ("בפניו"). אבל הִיא אֲרוּכָּה וְהוּא גּוּץ בָּעֵינַן [צריכים אנו] עַד דְּמָטֵי לַהֲדֵי אַפֵּיהּ וַהֲדַר אָזֵיל [שיבוא הרוק אל מול פניו ואחר כך ילך] ברוח. ואם היתה גבוהה ממנו והרוק ניתק מפיה ועף ברוח לפני שהגיע לגובה פניו לא יצאה ידי חובה. אָמַר רָבָא: אָכְלָה תּוּמָא [שׁוּם] וְרָקְתָה (ירקה), אָכְלָה גַּרְגִּישְׁתָּא (אדמה), סוג חימר שהיו לועסים לרפואה, וְרָקְתָה (ירקה) בגלל כך לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם, שאין זו קרויה יריקה. מַאי טַעֲמָא [מה טעם] הדבר "וְיָרְקָה" מֵעַצְמָהּ בָּעֵינַן [צריכים אנו], וְלֵיכָּא [ואין כאן], שהרי היא יורקת רק בגלל דבר אחר שגורם לה להצטברות רוק בפה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: שום הגינה   שם באנגלית: Garlic   שם מדעי: Allium sativum

שם נרדף במקורות: תומא   שמות בשפות אחרות: ערבית - תום


נושא מרכזי: מדוע יריקה לאחר אכילת שום פסולה לחליצה?
 

לריכוז המאמרים שנכתבו על שום הגינה הקש/י כאן.


כאשר עיינתי לראשונה בדברי רבא, האוסר יריקת יבמה לאחר אכילת שום וגרגישתא עלתה בראשי המחשבה שמדובר בחומרים הגורמים להגברת ייצור הרוק בפה ולכן אין הוא נחשב כראוי למצוות חליצה. בדיקה בספרות הרפואית הראתה שייצור מוגבר של רוק בעקבות אכילת שום הוא תופעה נדירה ביותר כך שכנראה כוונת רב שונה. עלינו להניח שהחסרון איננו בכך שמדובר בחומרים המעודדים ייצור רוק אלא בחומרים המעוררים רצון להרחיק אותם מתוך הפה. כנראה שחריפות השום גורמת ליריקה משום שקשה לשאת אותה בתוך הפה. דברי רבא "וירקה מעצמה בעינן וליכא" מתייחסים, אם כן, אך ורק לרצון לירוק ולא לתהליך ייצור הרוק.


מהלכות שלמדנו בסוגיה הקודמת (קה ע"א) ניתן להוכיח שאכן יש חשיבות למוטיבציה העומדת מאחרי היריקה ולא לאופי הנוזל הנכלל בה: "לוי נפק לקרייתא, בעו מניה: גידמת, מהו שתחלוץ? יבמה שרקקה דם, מהו?... לא הוה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: מי כתיב וחלצה ביד? ומי כתיב וירקה רוק"(1). מפרש רש"י: "מי כתיב וירקה רוק - דליהוי משמע דלא יהא שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב ואפילו רוק ודבר אחר, והכא נמי אי אפשר בלא צחצוחי רוק". דברי רש"י מתייחסים להמשך הסוגיה: "שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי אפשר לדם בלא צחצוח רוק. מיתיבי: יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא? ת"ל: זובו טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור! לא קשיא: כאן במוצצת, כאן בשותת"(2). רש"י: "מוצצת - אי אפשר בלא צחצוחי רוק".

לאור העובדה שלא ייתכן שהשום הלעוס לא יכיל גם "צחצוחי רוק" הרי שהסיבה לפסול יריקה זו הוא בכך שהיא נבעה מחריפותו ולא כתוצאה מרצון בלתי תלוי.
   

     
שום שעיר – מין קרוב בעל פרחים דומים לשום הגינה    


שום הגינה הוא מין בסוג שום הנמנה על משפחת השושניים. סוג זה הוא הגדול מבין הסוגים השייכים למשפחה הגדלים באופן טבעי בארץ . הסוג מונה 42 מינים ואילו הסוג השני בגודלו, הזמזומית, מונה רק 12 מינים. קרוב משפחה מוכר של השום הוא בצל הגינה השייך גם הוא לסוג שום. החלק העיקרי הנאכל בשום הוא איבר האגירה התת-קרקעי הנקרא בצל (בצל איננו רק שם של ירק אלא גם שמו של סוג איבר אגירה בדומה לפקעת). השום ובצל הגינה שונים בכמה פרטים. בניגוד לבצל בעל העלים החלולים  (לכן הוא גם נקרא בצל נבוב) הרי שלשום יש עלים שטוחים. הבצל של "בצל הגינה" מורכב מגלדים העוטפים זה את זה ואילו בצל השום, בגמר ההתפתחות, מורכב מבצלצולי-ריבוי רבים (שיני השום) הנוצרים בחיקי הגלדים. בצלצולים אלה הולכים וגדלים במשך חיי הצמח תוך כדי התרוקנות הגלדים שבחיקם הם נוצרים ולכן בבצל הבוגר של השום אנו רואים רק את בצלצולי-הריבוי (שיני השום) העטופים קליפות קרומיות שרידי הגלדים שהתרוקנו. כל בצלצול נושא בראשו ניצן ומסוגל להתפתח לצמח העומד ברשות עצמו.

שני הצמחים, השום ובצל, מוזכרים במקרא רק פעם אחת כמאכלים שבני ישראל רוצים לשוב עבורם למצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החצר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר, י"א ה'). השום היה צמח חקלאות עתיק באזורנו וניתן ללמוד זאת מכך שבלשונות השמיות שמותיו דומים. השום משמש מאז ועד ימינו כצמח למאכל ותיבול ובעל ערך רפואי חשוב.

השום מכיל תרכובת אורגנית בשם אליצין (Allicin) המקנה לשום את טעמו וריחו האופייניים. האליצין פועל כנוגד חמצון יעיל ביותר ומכאן גם חלק גדול מחשיבותו הרפואית. התברר שלא האליצין עצמו הוא נוגד החימצון אלא חומצה סולפנית שהיא תוצר פירוק שלו המגיבה עם הרדיקלים החופשיים העלולים להוות סכנה לתאי הגוף. מסתבר אם כן שיתרונתיו של השום וחסרונותיו כמדיף ריח חזק ולא נעים תלויים באותו חומר, האליצין. על חלקו של השום כמדיף ריח רע אנו לומדים בגמרא: "כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו לא תהא כזאת בישראל" (סנהדרין, יא ע"א). בסוגיה נוספת: "בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך? אמר להו: מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף?" (ברכות, נ"א ע"א). מפרש רש"י: "יחזור ויאכל שום אחר - כדי שיסריח יותר, כלומר יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה".

הקשר בין ריחו החזק של השום ואכילתו איננו מקרי ואדם הנושא בכליו שום לא מהווה מטרד. האליצין איננו קיים בשום לפני כתישתו. רק לאחר כתישה או אכילה מתקיימת ריאקציה כימית שבסופה נוצר האליצין. התאים השלמים של השום מכילים נגזרת חסרת ריח של חומצת אמינו המכילה גופרית, הידועה בשם alliin. כאשר התאים מרוסקים, alliin בא במגע עם האנזים alliinase הנמצא בתאים שכנים והוא הופך לאליצין.

לאליצין יש השפעה אנטיבקטריאלית והוא מומלץ גם היום כתרופה ביתית כנגד דלקת גרון. דוד מירלמן ומאיר וילצ'ק ממכון ויצמן גילו כי האליצין מנטרל שני אנזימים: ציסטאין פרוטאינז ואלכוהול דהידרוגנז. אנזימים אלה חיוניים לתהליכי חיים של חיידקים, לפטריות, ולנגיפים, כולל אלו הגורמים למחלות בגוף האדם, ונטרולם יכול למנוע או לעכב התפתחות של מחלות, דלקות וזיהומים. הגילויים האלה עשויים להביא לשימוש באליצין כתרופה נגד חיידקים שהתפתחה בהם עמידות לסוגי אנטיביוטיקה שונים.

רבותינו הכירו את השום כתרופה לדלקת בשיניים. "לככא, אמר רבה בר רב הונא: ליתי תומא יחידאה, ונימרסיה במישחא ומילחא, ונתביה אטופראי דאליונא דההוא גיסא דכייב ליה, ונהדר ליה גדנפא דלישא וניזדהר לבישריה, דקשי לחיורא" (גיטין, ס"ט ע"א). על פי פירוש רש"י לקטע זה התרופה למחלת שיניים "פנימיים" הוא ראש שום בעל צלע אחת. יש לשחקו ולמרוח אותו אך ורק בעזרת צפורן הבוהן על מנת שלא יגע בבשר האדם. על פי הגמרא השום הנוגע בבשר עלול לגרום לצרעת. מעניין שגם היום מזהירים לא לחשוף את העור לשום בריכוז גבוה משום שהוא עלול לגרום לגירויים בעור ובעיניים עד כדי כוויות חמורות על פני העור.

"אמר רב הונא: כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה. למימרא דירק מעליא? והתניא: שלשה מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: פת קיבר ושכר חדש וירק. לא קשיא: הא בתומי וכרתי הא בשאר ירקי, כדתניא שום ירק כרישין חצי ירק" (עירובין, נ"ה ע"ב). רש"י: תומי וכרתי - לא מעלו, כך שמעתי, ונראה בעיני תומי וכרתי מעלי, והכי תניא (בבא קמא ע"ב ע"א) חמשה דברים נאמרו בשום משביע, משחין, ומצהיל הפנים, ומרבה את הזרע והורג כינה שבמעים, וכרישין נמי תניא בברכות (מד, ב) דיפין לבני מעים". שום ירק - אני שמעתי לגנאי, ואני אומר לשבח". מעניין לראות את הפער בין עמדתו האישית של רש"י ביחס לשום ובין מה ששמע מאחרים. ייתכן ופער זה מבטא את ההבדל בין יחסם של אומות העולם לשום ובין יחסם של ישראל. הקיסר מרקוס אורליוס גינה את היהודים על ריח השום הנודף מהם ואילו בספרות חז"ל מיוחסות לשום תכונות חיוביות רבות. השום נחשב למאכל יהודים (ולפי גירסת הגמרא שבידינו גם הכותים): "משנה: הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים" (נדרים, ל"א ע"א). מפרש רש"י: מאוכלי השום - בלילי שבת: אסור בישראל - דישראל רגילין לאכול שום (ב"ק פב.) מפני עונה שמקיימין מערב שבת לערב שבת ומרבה להם הזרע כדאמר אשר פריו יתן בעתו אלו תלמידי חכמים המשמשין מטותיהן מערב שבת לערב שבת (כתובות, סב ע"א).
 


(1) פירוש: לֵוִי נָפַק לְקִרְיָיתָא [יצא לכפרים] ללמד תורה לאנשים. בָּעוּ מִינֵּיהּ [שאלו ממנו] כמה שאלות: גִּידֶּמֶת, שנקטעו ידיה מַהוּ הדין, האם יכולה היא שֶׁתַּחֲלוֹץ? וכן יְבָמָה שֶׁרָקְקָה לא רוק אלא דָּם, מַהוּ הדין, האם החליצה כשירה? ... לֹא הֲוָה בִּידֵיהּ [היתה בידו] כל תשובה לשאלות הללו. אֲתָא שָׁאֵיל בֵּי מִדְרָשָׁא [בא ושאל בבית המדרש], אָמְרוּ לֵיהּ [לו] בתשובה לשאלה הראשונה: מִי כְּתִיב [האם נאמר] "וְחָלְצָה בְּיָד"? מכאן, שיכולה לחלוץ בכל דרך. וּמִי כְּתִיב [והאם נאמר] "וְיָרְקָה רוֹק"? הלא נאמר רק "וירקה". ולכן גם ביריקת דם, החליצה כשירה.
(2) פירוש: שָׁלְחוּ לֵיהּ [לו] מארץ ישראל לַאֲבוּהּ [לאביו] של שְׁמוּאֵל פסק הלכה: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָּם תַּחֲלוֹץ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְדָם שייצא מן הפה בְּלֹא צַחְצוֹחַ (משהו) רוֹק, ויוצא ידי חובה ברוק זה. מֵיתִיבֵי [מקשים] על כך ממה ששנינו: יָכוֹל, יְהֵא דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו וְכן מִפִּי הָאַמָּה (אבר המין) של זב טָמֵא, ככל דבר שנובע מן הזב ("מעינותיו") כגון: רוקו ומי רגליו וכיוצא בהם תַּלְמוּד לוֹמַר: "זוֹבוֹ טָמֵא" (ויקרא טו, ב), ללמד, שרק זובו וכיוצא בו טמא, וְאֵין דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּיו או מִפִּי הָאַמָּה טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. ומכאן שיכול לצאת דם מן הפה בלי רוק. שהרי אילו כדבריהם, שבהכרח יש בכל דם רוק, הלא היה צריך להיות טמא מחמת הרוק! ומשיבים: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה]: כָּאן, בענין חליצה, שאמרנו שלא יכול לצאת דם בלי רוק הרי זה בְּמוֹצֶצֶת, שהיא מנסה למצוץ את הרוק הנמצא בפיה ולירקו, ואז יש משהו רוק בפה, ואילו כָּאן, בזב, מדובר בְּדם שהיה שׁוֹתֵת ממנו מעצמו, ואז ייתכן שלא יהיה בו רוק כלל.

 
 

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 172).
ביאליק אהב אותו. המכון חדשות מדע בשפה ידידותית גליון 57 2009

לעיון נוסף:

שום משולש ושום שעיר באתר צמח השדה




א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר