הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ליפלוג וליתני בדידה"
יבמות קג ע"א
קב הקיטע - מני? רבי מאיר היא,
דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ר' יוסי אוסר;
באנפיליא של בגד - אתאן לרבנן!
אמר אביי: מדסיפא רבנן, רישא נמי רבנן, ורישא במחופה עור.
אמר ליה רבא: אבל אין מחופה עור מאי? פסול, אי הכי, אדתני סיפא באנפיליא של בגד,
ליפלוג בדידה: בד"א - במחופה עור, אבל אין מחופה עור - פסול!
אלא אמר רבא: מדרישא רבי מאיר, סיפא נמי רבי מאיר, האי מגין והאי לא מגין.
1.
קב הקיטע - מני? רבי מאיר היא,
דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, ר' יוסי אוסר;
באנפיליא של בגד - אתאן לרבנן!
יש אומרים שה"רבנן" במשנה הכוונה היא לרבי יוסי. ראה שוטנשטיין.
2.
אמר אביי: מדסיפא רבנן, רישא נמי רבנן, ורישא במחופה עור.
אביי טוען ששני חלקי המשנה - רישא וסיפא - [כשלא מוזכרים במשנה שמות חכמים] צריכים להיות לפי שיטה אחת. אבל מצינו כמה פעמים בש"ס שהגמרא טוענת להיפך, "הא כדאיתא והא כדאיתא" ולא מחוייבים לכלל הנ"ל ש"מדסיפא רבנן, רישא נמי רבנן."
3.
אמר ליה רבא: אבל אין מחופה עור מאי? פסול,
אי הכי, אדתני סיפא באנפיליא של בגד,
ליפלוג בדידה: בד"א - במחופה עור, אבל אין מחופה עור - פסול!
הגמרא מעלה כאן שאלה מיוחדת, כשהמשנה מבחינה בין שני מקרים שונים לחלוטין - קב מחופה עור ואנפיליא של בגד - עדיף שההבחנה תהיה בין שני מקרים פנימיים באותו מקרה בסיסי - קב מחופה עור וקב שאינו מחופה עור.
ומסוגייתנו משמע שזו טענה נכונה, ולכן רבא מחפש תרוץ אחר לחלוטין לשאלה הבסיסית שבתחילת הסוגיה.
4.
אלא אמר רבא: מדרישא רבי מאיר, סיפא נמי רבי מאיר, האי מגין והאי לא מגין.
5.
הליכות עולם שער שני פרק א:
כז. כל היכא דאיכא ליפלוג וליתני בדידה הכי פירושו הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר ולא אשכח אלא בדרך אחרת ליפלוג וליתני בדידה כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין, ועוד אוסיף לקח טוב בזה בעז"ה:
הוא מסביר שכוונת הביטוי היא, שיש להעדיף ולחלק בין שני מקרים בלי "לדלג מענין לענין". משמע שסוגייתנו המעבר מעניין קב מחופה עור ברישא לעניין "אנפיליא של בגד" בסיפא מוגדר כמעבר לענין אחר, ואילו אם היה המקרה בסיפא: "קב שאינו מחופה עור" – היה מוגדר כמעבר מעניין באותו עניין.
6.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שלד. ליפלוג וליתני בדידה. פירוש הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר, ולא אשכח אלא בדרך אחרת, ליפלוג וליתני בדידה, כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה, ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע ב) לדברי התוספות ז"ל (ד"ה אין מקבלין), אפילו אי הוה פליג ותני בדידה, לא אשמעינן שום חידוש, אלא הכי קאמר, כיון דמאי דתנא השתא לא שמעינן שום חידוש, הוי ליה למיפלג וליתני בדידה.
הוא מוסיף, שקושיה בסגנון זה היא רק כשבהבחנה הנוכחית במשנה בין הרישא לסיפא אין חידוש מיוחד וגדול מההבחנה של "בדידיה".
כלומר, שאלת הגמרא מסוג זה - "ליפלוג וליתני בדידה" - נחשבת כשאלה חזקה רק כאשר בחילוק הנוכחי בין הרישא לסיפא אין חידוש גדול יותר! [הערה: משמע שתוכן המשנה חשוב יותר מצורה וניסוח המשנה]
6.1
ה"יד מלאכי" מוסיף, שמשתמשים בביטוי זה רק כשהשאלה היא מהרישא לסיפא - כבסוגייתנו.
