הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סתם משנה" נגד רבי יוסי בברייתא
יבמות צט ע"ב
מתני'. ...
כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה - הרי אלו אוכלים בתרומה,
וחולקין חלק אחד בגורן,
... כהנת שנתערב וכו'. חלק אחד, פשיטא!
אימא: חלק כאחד.
תנן כמ"ד:
אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו;
דתניא: אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו, דברי ר' יהודה;
ר' יוסי אומר, יכול שיאמר: אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי;
במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין,
במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין.
תניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: מימי לא העדתי אלא עדות אחד, והעלו עבד לכהונה על פי;
העלו ס"ד? השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש!
אלא אימא: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי,
חזא באתריה דר' יוסי, ואזל ואסהיד באתריה דרבי יהודה.
ת"ר: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו; וכולן משגרין להם לבתיהם, חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. בשלמא חרש שוטה וקטן - לאו בני דיעה נינהו, טומטום ואנדרוגינוס - נמי
מבנה הסוגיה:
1.
מתני'. ...
כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה - הרי אלו אוכלים בתרומה,
וחולקין חלק אחד בגורן,
...
כהנת שנתערב וכו'. חלק אחד, פשיטא!
אימא: חלק כאחד.
הגמרא מסבירה שכוונת המשנה היא שולד כהנת וולד שפחתה מקבלים תרומה בגורן רק כששניהם מקבלים יחד באותו מעמד.
2.
מציינת הגמרא שמשנתנו היא כשיטת אחד התנאים בברייתא להלן שסובר שאין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו:
תנן כמ"ד:
אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו;
2.1
הביטוי "תנן כמאן דאמר..." [כלומר, שמשנתנו היא כדעה מסויימת...] לא נפוץ כל כך בש"ס. הוא דומה לביטוי "תניא כוותיה ד...". ומדוע לא מוזכר רבי יהודה אלא רק "כמאן דאמר אין חולקין..."? [כלומר, הזכרת הדין ולא הזכרת שם החכם]
2.2
מכאן אולי נוכל להסיק שרבי יהודה הנשיא עצמו הסתמך - בעריכת המשנה - גם על דברי תנאים בברייתא! והוא מכריע כרבי יהודה אבל עורך הגמרא לא כתב: "תנן כרבי יהודה" כי באמת לעורך הגמרא לא ברור שיש לפסוק כרבי יהודה בברייתא נגד הכלל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה.
ראה גם מה שהסברנו על תוספות מסכת יומא דף נג עמוד ב.
3.
המחלוקת בברייתא:
דתניא: אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו, דברי ר' יהודה;
ר' יוסי אומר, יכול שיאמר: אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני תנו לי בשביל רבי;
משמע שמשנתנו היא כדעת רבי יהודה בברייתא.
4.
הגמרא מסבירה שהמחלוקת בין רבי יהודה ורבי יוסי נובעת ממנהג שהיה במקומותיהם:
במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין,
במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין.
תניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: מימי לא העדתי אלא עדות אחד, והעלו עבד לכהונה על פי;
העלו ס"ד? השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש!
אלא אימא: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי,
חזא באתריה דר' יוסי, ואזל ואסהיד באתריה דרבי יהודה.
מכל הנ"ל [מהעובדות ומהסיפור ברבי אלעזר בר צדוק] משמע ששני המנהגים הינם בהתאם להלכה.
5.
ת"ר: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו; וכולן משגרין להם לבתיהם, חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. בשלמא חרש שוטה וקטן - לאו בני דיעה נינהו, טומטום ואנדרוגינוס - נמי
הגמרא מצטטת ברייתא שמרחיבה בעניין חלוקת תרומה בבית הגרנות. בתוך הרשימה של מי שאינו מקבל תרומה בבית הגרנות היא כוללת את העבד. משמע כמשנתנו וכרבי יהודה בברייתא הראשונה.
6.
רמב"ם הלכות תרומות פרק יב הלכה כב:
עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה, ואלו הן: החרש, והשוטה, והקטן שאין בו דעת לפרוש חוקו מפני שאין באלו דעת, והטומטום, והאנדרוגינוס מפני שהן בריה בפני עצמן, והעבד שמא יראוהו העוברים בשדה ויעידו עליו שהוא כהן, והערל והטמא מפני שהן מאוסין, והאשה שמא תתגרש ומפני הייחוד, והנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות עד שיגרשנה, וכולן משלחין להן לבתיהן וחולקין להן כשאר קדשי הגבול, חוץ מן הנושא אשה שאינה הוגנת לו והטמא והערל שאין משלחין להן כלל.
משמע מהרמב"ם שפוסק כרבי יהודה כי כך סוברות משנתנו והברייתא השניה.
6.1
אם לא היתה משנה וברייתא שמסייעות לרבי יהודה בברייתא הראשונה ההלכה היתה צריכה להיות כרבי יוסי, כי הכלל הוא, שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה.
