סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 909

"ועשיתם לו כאשר זמם"

יבמות קטו ע"א

למדנו בסוגיה שרבא סבור שלמרות שבמקרה של יצחק ריש גלותא אין לחשוש לאדם אחר בשם זהה, מ"מ במקרה של ענן בר חייא מנהרדעא, היות ואנו יודעים בברור שיש אדם נוסף עם שם זהה, במקרה כזה יש עלינו לחשוש אפ' למקרים רחוקים של גמלא פרחא, או קפיצה. תוס' בד"ה "הכא" שואלים על דברי רבא קוש' עצומה, : ואם תאמר בפ"ק דמכות ה. אמר רבא, אתו בי תרי ואמרי בחד בשבא בצפרא (ביום ראשון בבוקר) הרג פלוני את הנפש בנהרדעא, ואתו בי תרי דאמרו בפניא (בערב) בחד בשבא עמנו הייתם בסורא, חזינן, אי מצפרא לפניא מצו אזלי אין נהרגין, ואי לא מצו אזלי נהרגין. שוא' הגמ' פשיטא, ומת' מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ"ל, במס' מכות מדובר בסוג' המפורסמת של עדים זוממים, כל עדות שנאמרת בב"ד ונגמר הדין ע"פ העדים, ואח"כ באים עדים אחרים ומעידים שהעדים של העדות הראשונה העידו עדות על דבר שהם לא ראו משום שעדי העדות הראשונה היו ביחד עם המזימים במקום אחר בשעות העדות, נפסק "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". מה יהיה במקרה ויבואו עדים ויעידו שביום ראשון בבוקר הם ראו בנהרדעא כיצד ראובן הורג את שמעון, באו שני עדים אחרים והעידו שבאותו יום ראשון בשעת ערב, היו שני העדים יחד עם המזימים בסורא, האם יש כאן הזמה או לא, רבא אומר שיש לבדוק את הענין אם יש אפשרות להגיע בו ביום משעת הבוקר עד שעת הערב מנהרדעא לסורא, אין כאן הזמה, יתכן שעדי הרציחה היו בבוקר בנהרדעא, ובערב בסורא, אבל אם יתברר שאין אפשרות להגיע מנהרדעא לסורא בו ביום, נמצאים העדים זוממים, שהרי לא יתכן שהם בבוקר היו בנהרדעא אם הם היו בערב בסורא, הגמ' שם שואלת על כך פשיטא, מה החידוש בדברי רבא, עונה שם הגמ' מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ"ל, החידוש של רבא שגם אם יתברר לנו שאין אפשרות להגיע באופן רגיל ביום אחד מנהרדעא לסורא, עדיין היה עלינו לנסות להציל את העדים של הרציחה, ולומר, שלמרות שבאופן רגיל לא ניתן להגיע מנהרדעא לסורא באותו יום, אבל בגמלא פרחא באמצעי תחבורה מהיר יותר, למרות שהוא לא מצוי, ניתן כן להגיע, וזהו חדושו של רבא, שאם בבדיקה מתברר לנו שבאמצעי תחבורה רגיל אין אפשרות להגיע בו ביום מנהרדעא לסורא, הורגים את העדים הראשונים ולא תולים שמא בגמלא פרחא הם הגיעו לסורא, והקוש' היא קוש' עצומה, הרי זו סתירה בדברי רבא עצמו, רבא הוא זה שאמר שם במס' מכות שאין לחשוש לגמלא פרחא, ועד כדי כך הוא בטוח בכך שהוא מוציא את העדים להורג, ואילו כאן לגבי הגט אומר רבא יש לחשוש, ואין אפשרות לתת את הגט לאשתו של אנן בר חייא מנהרדעא, משום שאנו חוששים לגמלא פרחא, והרי זו סתירה נפלאה. עונים תוס' שתי תרוצים, ואומר ר"ת דהכא כיון שנתכוון לקלקל אשת חברו אזיל בגמלא פרחא, אבל התם אם הלכו בגמלא פרחא היה מקלקלם יותר. ז"א, בעצם אין שום מקום לחשוש לגמלא פרחא, ואותם עדים המעידים שהם היו בבוקר בנהרדעא לא יתכן שהם יגיעו בערב לסורא, אבל יש דבר אחד שמסוגל להביא בן אדם להשתמש בגמלא פרחא ולעשות מעשה חריג כדי להגיע במהירות למקום אחר, דבר זה נקרא שנאה, השנאה מקלקלת את השורה. אנו חוששים כאן שמא אותו אנן בר חייא מחיגרא רצה לקלקל את אשת אנן בר חייא מנהרדעא, שהיא תתגרש בגט, ובסופו של דבר יתברר שהגט היה פסול, ואז היא תצטרך לצאת מזה ומזה, ולכן הוא היה בסורא וציוה על העדים לכתוב את הגט, ובו ביום הגיע לנהרדעא ונראה לעיני העדים, כל זאת כדי לקלקל את אשת אנן בר חייא השני, וכאשר לאדם יש אינטרס לקלקל את אשת חברו, אינטרס זה מסוגל להריץ את אותו אדם אפ' ע"י גמלא פרחא, אבל שם אין לעדים שום אינטרס להגיע מסורא לנהרדעא בו ביום, ובמקרה שאין אינטרס אין אנו חוששים לדבר רחוק כזה. תשובה שניה, "והרב מנחם פי' דהתם אם איתא דאזלו בגמלא פרחא היה להן לטעון כן, ומדלא אמרו הכי ש"מ דשקר הם מעידים". הרי כאן במקרה של העדים מדובר שהעדים נמצאים לפנינו וכשהמזימים מזימים אותם ואומרים הרי הייתם בערב בסורא, אם באמת אותם עדים יכלו להיות בבוקר בנהרדעא ובערב בסורא משום שהם השתמשו בגמלא פרחא, היו העדים צריכים לומר כך, מתוך כך שהעדים אינם אומרים כך אנו מסיקים שהם עדים זוממים.

הריטב"א כאן ובמס' מכות מביא בשם הרמב"ן לחלוק על דברי ר' מנחם, הרמב"ן סבור שאילו היינו תולים בגמלא פרחא היה עלינו לטעון זאת עבור העדים, אע"פ שהעדים עצמם אינם אומרים זאת, ולכן סבורים הראשונים שמה שנאמר כאן בגמ' בגמלא פרחא או בקפיצה לאו דווקא, ועיקר כוונתו של רבא לדבריו האחרונים, דילמא מילי מסר, וכך גם מובא כאן בהגהות הגר"א. תרוץ מענין על קוש' התוס' נמצא בספר ערוך לנר על מס' יבמות כאן, ובמס' מכות ה. וכך אומר הערוך לנר "והנה מה שנעשו העדים עדים זוממים נוגע הדבר לשני דברים, האחד לפטור הנדון, והשני לעונש העדים בדין הזמה, והנה המעין בדברי רבא ימצא שלא נקט רבא הרי אלו נהרגים אלא הרי אלו זוממים, ולכן נראה לעניות דעתי דרבא דן רק לענין פטור הנדון, דס"ד כיון שהעדים העידו עדותם בהכשר, ורק מכח דבר אחר אנו באים לפטור את הנדון ולפסול העדים, הס"ד דכל דאפשר להחזיק העדים שלא לעשותם עדי שקר ולהוציאם מחזקת כשרות אנו עושים, ולכן ניחוש לגמלא פרחא, קמ"ל דלא, אלא פוטרים הנדון, אבל העדים פשיטא דפטורים, דעליהם לא דן רבא כלל, דכיוון דאפשר ע"י גמלא פרחא מספק לא מחזיקים אותם כשקרי ודינם למיתה, ולכן לא נקט רבא הרי אלו נהרגים אלא הרי אלו זוממים. ובזה מתור' קוש' התוס' ואם לא דמסתפינא על אשר כל הראשונים לא פרשו כן".

ז"א העל"נ מיישב את קוש' התוס' כך: כאשר אותם עדים העידו על פלוני שהרג את הנפש ונגמר הדין על פיהם צריך הב"ד להרוג את הרוצח, כשבאים עדים אחרים ומעידים כנגד עדי הרציחה ואומרים להם כיצד אתם מעידים שביום ראשון בבוקר הרג פלוני את הנפש בנהרדעא הרי עמנו הייתם באותו יום ראשון בערב בסורא, ואחר הבדיקה מתברר שאין אפשרות באופן הרגיל להמצא בבוקר בנהרדעא אם בערב היו בסורא, אלא אם כן העדים השתמשו באמצעי תחבורה בלתי רגיל, של גמלא פרחא, רבא שם במס' מכות שולל את האפשרות הזו, אין כוונת רבא ביחס לעדים שנהיו זוממים אלא ביחס לנדון הראשון, אותו נדון עליו העידו שני העדים הראשונים שהם ראו בעיניהם כיצד הנדון הרג את הנפש בבקר וב"ד גמרו את דינו של אותו פלוני למות על פיהם, כל זמן שלא יוזמו אותם עדים, מרחף גזר דין מוות על הנדון, אם נחשוש לגמלא פרחא, כדי להציל את העדים מן ההזמה, ימצא הנדון חייב מיתה, שהרי כל זמן שאין אנו בטוחים בכך שהעדים נמצאו זוממים עדותם קיימת, ואם עדותם קיימת עלינו להוציא את הנדון למות, על כך אומר רבא, שאם באופן רגיל לא ניתן להגיע מנהרדעא לסורא בו ביום, משתחרר הנדון מגזר דין המוות, שהרי באופן רגיל נמצאה עדותם של העדים מוזמת, וכיון שעדותם של העדים מוזמת ניצל הנידון, אבל אין הכי נמי כאשר נבוא לדון על העדים עצמם, אם אותם יש לדון בעונש מוות משום כאשר זמם, יש בהחלט מקום לחשוש למקרה הרחוק של גמלא פרחא על מנת להציל את העדים, שהרי נאמר ושפטו העדה והצילו העדה, ואילו אם באים לדון על העדים הזוממים אנו צריכים לחשוב על כל אופן שבעולם ואפ' על אופן רחוק כדי להצילם ממות, ולכן אין סתירה בין דברי גמרתנו לבין דברי הגמ' במכות, הגמ' במס' מכות מתייחסת לגורלו של הנידון, והנידון ניצל מעונש המוות משום שאין לחשוש לגמלא פרחא על חשבון חיי הנידון, בו בזמן שכאשר נדון על העדים עצמם נחשוש אמנם לגמלא פרחא כדברי רבא כאן. הגאון בעל הערוך לנר מסיים את דבריו במילי דמסתפינא שהרי הראשונים לא אמרו תשובה זו, אבל בחדושי המאירי למס' מכות מופיעה תשובה זו ככתבה וכלשונה, וברוך הערוך לנר, וברוכה משנתו שכיוון לדעת ראשונים.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)