הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
משנה נדחית מפני ברייתא
יבמות צב ע"א
אמר זעירי: ליתא למתני' מדתני בי מדרשא, דתני בי מדרשא: הורו בית דין ששקעה חמה ולבסוף זרחה - אין זו הוראה אלא טעות, ורב נחמן אמר: הוראה היא. א"ר נחמן: תדע דהוראה היא, דבכל התורה כולה עד אחד לא מהימן, והכא מהימן, מ"ט? לאו משום דהוראה היא.
אמר רבא: תדע דטעות הוא, דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא, והדר חזו טעמא לאיסורא, כי הדרי ואמרי להיתירא - לא משגחינן להו, ואילו היכא דאתא עד אחד שרינא, אתו תרי אסרנא, כי הדר אתא עד אחרינא - שרינן לה, מ"ט? לאו משום דטעות הוא. ואף ר' אליעזר סבר דטעות הוא; דתניא, ר' אליעזר אומר: יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה; אי אמרת בשלמא דטעות הוא, משום הכי מתיא קרבן, אלא אי אמרת דהוראה היא, אמאי מתיא קרבן? ודלמא קסבר ר' אליעזר: יחיד שעשה בהוראת ב"ד - חייב! א"כ מה יקוב הדין את ההר.
מבנה הגמרא:
1.
אמר זעירי: ליתא למתני' מדתני בי מדרשא,
דתני בי מדרשא:
הורו בית דין ששקעה חמה ולבסוף זרחה - אין זו הוראה אלא טעות,
זעירי קבע שמשנתנו נדחית מפני דין בברייתא שמשמע ממנה שגם בנדון שבמשנתנו כשהאשה נשאת על פי פסק דין שאפשר לסמוך על העד אחד שבעלה מת, ובעלה חזר ונתברר שהוא חי והיתה טעות לבית דין, ולכן היא חייבת קרבן.
2.
במסכת עירובין דף לו עמוד ב רש"י מפרש: "ליתא למתניתין – אינה עיקר".
[הערה: ביטוי זה - 3 מופעים בש"ס].
2.1
מהי כוונת רש"י המדוייקת?
א.
משנתנו משובשת. אם היה מדובר כמו במסכת עירובין שמוזכר בה שם של תנא נראה להסביר שהכוונה היא שבטעות נאמרה בה הלכה בשם אותו חכם! ואולי מתאים גם למשנתנו שהדין הוא של "תנא קמא" [או אולי מדובר שרבי שמעון אמר דין זה].
ב.
כאילו יש שתי דעות מה אמר "תנא קמא" [אותו חכם ש"רבי" העתיק את דבריו במשנה כ"תנא קמא"], ודבריו בברייתא הם ה"עיקר". [דומה קצת למה שנאמר לעיתם בגמרא "הא דידיה, הא דרביה"].
ונראה לומר, שעל כולם מוסכם שבאופן בסיסי ועקרוני דברי חכמים במשנה "חשובים" יותר מדברי חכמים בברייתא [מפני שכך קבע "רבי"]. ו"זעירי" שטען שדברי הברייתא הם העיקר יתכן שאמר זאת מידיעה אישית-היסטורית ששמע כך מ"רבי" עצמו.
3.
ורב נחמן אמר: הוראה היא.
לפי רב נחמן אין סתירה בין המשנה לברייתא [אני לא מרחיב בהסבר]. וההיתר שניתן לאשה הוא בגדר "הוראה".
והוא מוכיח את דבריו:
א"ר נחמן: תדע דהוראה היא, דבכל התורה כולה עד אחד לא מהימן, והכא מהימן, מ"ט? לאו משום דהוראה היא.
4.
אמר רבא:
רבא סובר כזעירי שההיתר שניתן לאשה על פי בית דין הוא "טעות":
תדע דטעות הוא, דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא, והדר חזו טעמא לאיסורא, כי הדרי ואמרי להיתירא - לא משגחינן להו, ואילו היכא דאתא עד אחד שרינא, אתו תרי אסרנא, כי הדר אתא עד אחרינא - שרינן לה, מ"ט? לאו משום דטעות הוא.
5.
רבי אלעזר סובר כרבא:
ואף ר' אליעזר סבר דטעות הוא; דתניא, ר' אליעזר אומר: יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה; אי אמרת בשלמא דטעות הוא, משום הכי מתיא קרבן, אלא אי אמרת דהוראה היא, אמאי מתיא קרבן? ודלמא קסבר ר' אליעזר: יחיד שעשה בהוראת ב"ד - חייב! א"כ מה יקוב הדין את ההר.
6.
רמב"ם הלכות שגגות פרק ה הלכה ה:
האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת או שבאו עדים שמת ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד, ואם נישאת לאנשים הרבה או שזינתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש מפני שהן גופים מוחלקין ואף על פי שהכל בשגגה אחת, הבא על הנדה בשגגה וטהרה מנדתה וטבלה וחזרה וראתה נדה ובא עליה פעם שניה באותה שגגה עצמה, חייב על כל פעם ופעם, אף על פי שהוא בהעלם אחת והוא גוף אחד, שזמן נדות זה חוץ מזמן נדות השנית, והרי הן כשתי נשים נדות.
הרמב"ם פוסק כזעירי בסוגייתנו - שהאשה חייבת בקרבן - ולא כרב נחמן.
7.
כסף משנה הלכות שגגות פרק ה הלכה ה:
[ה] האשה שהלך בעלה למדה"י וכו'. בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ז:) תנן גבי אשה שהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו מת בעליך שאם נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן
ואמרינן בגמרא (יבמות דף צ"ב) דזעירי אמר ליתא למתני'
ואף על גב דר"נ פליג עליה
הא רבא דבתרא הוא סבר כוותיה ואמרינן תו בגמרא דאף ר"א סבר הכי:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרבא על פי הכלל ש"הלכה כבתראי", והאמורא המאוחר [מבינה היסטורית] בסוגייתנו הוא "רבא". וממילא משנה נדחית מפני ברייתא!
8.
לאור פסיקת הרמב"ם משמע שבאמת הלכה כזעירי שאמר שהלכה כברייתא ולא כמשנתנו:
אביא קטע מדברי "ערכי תנאים ואמוראים" - רבי יוחנן:
ונראה לי הפירוש כך, ודאי כל מקום שחולק יחיד על יחיד או רבים ורבים, וסתם לן רבי כחד מינייהו ההיא סתמא הלכה.
"מאן סתמה רבי" / "רבי" - סתם המשנה ובכל זאת לא מחייב שהאמוראים קיבלו את דעתו.
8.1
המשך דבריו:
אבל יחיד ורבים וסתם לן תנא כיחידאה, אף על גב דרבי סתמה הכי ואיכא למימר דרבי הכי סבירא ליה כיחידאה, מיהו אמוראי לא סמכי עלה.
הוא קובע שכעיקרון אמוראים רשאים לקבוע שלא כמשנה כשנראית "חריגה", והוא מדגים זאת במקרה של משנה שהגמרא אומרת שהיא כשיטת תנא יחיד, ואמנם "רבי" סתם את המשנה כדי ללמדנו שזוהי דעתו להלכה, בכל זאת אין האמוראים חייבים לקבל זאת.
8.2
והוא מדגים:
דהא בכמה דוכתי סתם לן רבי ודחינן דלא עבדינן כההיא סתמא כמו שכתבתי בסדר חנא בגדתאה (דאפילו) [אפילו] דזימנין דדחינן מתניתין מקמי ברייתא, כההיא דעירובין אמר רב ליתא למתניתין מדתני איו בבכל מערבין, וכההיא דיבמות פרק האשה רבה הלכה ניסת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן, ובגמרא אמר זעירא ליתא למתניתין מדתני בבי מדרשא.
הוא מביא דוגמא מסוגייתנו שזעירא [=זעירי] טועון שיש לדחות את דין משנתנו ויש לפסוק כנאמר בברייתא. משמע ממנו שאמורא רשאי לומר שיש לו אסמכתא שלא כמובא במשנה. בכל מקרה משמע או שמשנה לא תמיד "חזקה" מברייתא, או שהברייתא סוברת שהתנא של המשנה לא אמר את מה שנאמר בשמו במשנה.
... וההיא דיבמות איכא למימר, כיון דתני בבי מדרשא הורו בית דין ששקעה החמה ולבסוף זרחה דודאי טעותא הוא.
אשה נמי שהורו בית דין שמת בעלה דהיינו שקעה החמה בשבת ואמרו לילה הוא ומותר בעשיית מלאכה ובא בעלה דהיינו זרחה חמה ועדיין [איכא] איסור שבת. דאידי ואידי טעותא היא וחייב בקרבן.
והכי מסקנא דטעותא היא.
מיהו רב נחמן פליג ואמר הוראה היא גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים. ורבה דחה לטעמא דרב נחמן.
עד כאן הוא הביא מסוגייתנו.
אבל נראה שכוותנו לומר לא כלעיל אלא שאמורא יכול להחליט לסמוך על ברייתא נגד הנאמר במשנה.
ומביא דוגמא בש"ס שנאמר "זו אינה משנה" ראה מה שכתבתי על ביטוי זה.
ומצינו אמוראים שהיו סומכין על קבלתם, שמשיבין עליהן מן המשנה, אומרים משנתינו איני יודע מי שנאה. כמו רבי יהודה ב"ר שמעון ביש נוחלין68) שאמר דבר תורה אשה יורשת את בנה (דבר תורה) ואמר דאיתיביה רבי יוחנן אשה את בנה מנחילין ולא נוחלין א"ל משנתינו איני יודע מי שנאה:
וכן ההיא דבבא בתרא69) פרק מי שמת, אמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה, איתיביה רב נחמן האומר אם תלד אשתי זכר וכו' עד אמר משנתינו איני יודע מי שנאה: והכי נמי ביבמות70) בשמעתא קמייתא דארבעה, דאיתיביה רבי יוסי ב"ר חנינא לרבי יוחנן ממתניתין ואמר ליה משנתינו איני יודע מי שנאה:
ביטוי דומה: "איני יודע מי שנאה" [או: "... מי שנאן"]. כתבתי על כך כבר שהכוונה היא שמסכים שכך הדין, אלא הוא רק לא יודע מה טעמו, ולא מתאים לדבריו כאן !!!
וגרסינן נמי בפרק החולץ71) וההיא מחלוקת ואחר כך סתם, והא תנן במסכת כלים פי"ג72) המתחיל הסייף והסכין והפגיון. מסרק של פשתן שנתלשו שיניו נשתייר בו שְׁתַיִם וכו', עד ושל צמר שנתלשו שיניו אחת מבינתים טהור וכו'.
ומסיק וקיימא לן דלית הילכתא כההיא סתמא ואמאי.
וא"ל בר מינה דההיא דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו זו אינה משנה.
ושקיל וטרי מאי טעמא, ואמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איכא משום דקשיא רישא לסיפא. ואדחי ההיא, ומסקנא משום דמסיימי בה [דיוקני] זו דברי רבי שמעון.
