הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה? "; "הפקר בית דין הפקר"
יבמות פט ע"א-ע"ב
תנן התם: אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם, בשוגג - תרומתו תרומה, במזיד - לא עשה ולא כלום.
מאי לא עשה ולא כלום?
א"ר חסדא: לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה;
רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השירים, אבל תרומה הוי.
רב חסדא לא אמר כרב נתן בר' אושעיא, דאי אמרת הוי תרומה, זימנין דפשע ולא מפריש.
מאי שנא מהא דתנן: התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח - תרומה, ויחזור ויתרום?
שוגג אמזיד קרמית? שוגג לא עבד איסורא, מזיד קעבד איסורא.
ורמי שוגג אשוגג, הכא קתני: בשוגג - תרומתו תרומה, התם קתני: תרומה, ויחזור ויתרום!
התם שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה.
ורמי מזיד אמזיד, הכא קתני: במזיד - לא עשה כלום, התם תנן: התורם משאין נקוב על נקוב - תרומה, ויחזור ויתרום!
בתרי מאני ציית, בחד מנא לא ציית.
ולרב נתן ברבי אושעיא, דאמר: לא עשה ולא כלום לתקן שירים, אבל תרומה הוי,
מאי שנא מהא דתנן: מן הנקוב על שאין נקוב - תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר!
שאני הכא, דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא;
כדרבי אלעאי, דא"ר אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? דכתיב: +במדבר י"ח+ ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואם אין קדוש נשיאות חטא למה?
מיכן, לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.
א"ל רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפי' ההוא גריוא הדר לטיבליה, מ"ט? גזירה דלמא פשע ולא מפריש,
מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה, ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין?
וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה?
א"ל: ואת לא תסברא? והתנן: הולד ממזר מזה ומזה;
בשלמא משני ממזר, אלא מראשון אמאי?
אשתו היא וישראל מעליא הוא, וקא שרינן ליה בממזרת!
א"ל, הכי אמר שמואל: אסור בממזרת.
וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן: אסור בממזרת.
ואמאי קרי ליה ממזר? לאוסרו בבת ישראל.
שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא:
ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה?
והתניא: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה?
ב"ש אומרים: משתעמוד בקומתה,
וב"ה אומרים: משתכנס לחופה,
רבי אליעזר אומר: משתבעל, ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה.
ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה, אע"ג דלא נכנסה לחופה? אימא: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה, והכי קאמרו ליה ב"ש לב"ה: דקאמריתו משתכנס לחופה, אי עמדה בקומתה - מהניא לה חופה, ואי לא - לא מהניא לה חופה.
ר' אליעזר אומר: משתבעל,
והאמר ר' אליעזר: אין מעשה קטנה כלום!
אימא: משתגדיל ותבעל.
קתני מיהת יורשה, והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה, ומדרבנן ירית לה בעל!
הפקר ב"ד היה הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנא': +עזרא י'+ כל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.
ר' אלעזר אמר, מהכא: +יהושע י"ט+ אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל,
וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו.
מבנה הסוגיה:
הערה: הגמרא מקדימה דיון בכמה סוגיות כדי לקשרם למשנתנו:
נציין רק את עיקרי הדברים:
1. הגמרא מצטטת משנה במסכת תרומות:
תנן התם: אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם, בשוגג - תרומתו תרומה, במזיד - לא עשה ולא כלום.
אם תרם במזיד מהטמא על הטהור הרי "לא עשה ולא כלום". אבל בשוגג - תרומתו תרומה.
2.
מחלוקת בפירוש הביטוי "לא עשה ולא כלום":
מאי לא עשה ולא כלום?
2.1
א"ר חסדא: לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה;
רב חסדא סובר שפעולתו לא תקפה כלל וכאילו לא נעשתה, ולכן גם החלק שהופרש לתרומה חוזר להיות חולין ויהיה מותר לישראל לאוכלו!
2.2
רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השירים, אבל תרומה הוי.
רב נתן סובר שהחלק שהופרש כתרומה יש לו דין תרומה אבל הוא צריך להפריש תרומה נוספת כדי להתיר את השאר באכילה לישראל ולהוציאו מדין "טבל".
3.
רב חסדא לא אמר כרב נתן בר' אושעיא, דאי אמרת הוי תרומה, זימנין דפשע ולא מפריש.
רב חסדא מסביר מדוע חכמים גזרו שהחלק של תרומה לא ייחשב כתרומה.
ראוי לציין שהגמרא לא מסבירה גם להיפך, מדוע רב נתן לא פסק כרב חסדא [כמו פעמים רבות בש"ס, שהגמרא שואלת כך באופן דו-צדדי].
3.1
משמע מכאן שלגמרא ברור, שדינו של רב חסדא הוא חידוש מיוחד, ולכן היא שואלת רק עליו.
4.
הגמרא מקשה על רב חסדא ממשנה שניה במסכת תרומה:
מאי שנא מהא דתנן: התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח - תרומה, ויחזור ויתרום?
4.1
והגמרא מיישבת:
שוגג אמזיד קרמית? שוגג לא עבד איסורא, מזיד קעבד איסורא.
4.2
הגמרא מקשה מהמשנה הראשונה על המשנה השניה:
ורמי שוגג אשוגג, הכא קתני: בשוגג - תרומתו תרומה, התם קתני: תרומה, ויחזור ויתרום!
4.3
והגמרא מיישבת:
התם שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה.
4.4
הגמרא מקשה בין המשנה הראשונה למשנה נוספת - שלישית:
ורמי מזיד אמזיד, הכא קתני: במזיד - לא עשה כלום, התם תנן: התורם משאין נקוב על נקוב - תרומה, ויחזור ויתרום!
4.5
והגמרא מיישבת:
בתרי מאני ציית, בחד מנא לא ציית.
5.
הגמרא מקשה על רב נתן ממשנה נוספת:
ולרב נתן ברבי אושעיא, דאמר: לא עשה ולא כלום לתקן שירים, אבל תרומה הוי,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פט עמוד ב
מאי שנא מהא דתנן: מן הנקוב על שאין נקוב - תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר!
ראה סיכום העניין ב"שוטנשטיין", הערה 3, שלמעשה הקושיה היא גם על רב חסדא.
5.1
הגמרא מיישבת:
שאני הכא, דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא;
כדרבי אלעאי, דא"ר אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? דכתיב: +במדבר י"ח+ ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו, ואם אין קדוש נשיאות חטא למה?
מיכן, לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.
6.
הגמרא מקשרת את דינו של רב חסדא למשנתנו תוך כדי דיון עקרוני:
א"ל רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר, דאפי' ההוא גריוא הדר לטיבליה, מ"ט? גזירה דלמא פשע ולא מפריש,
מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה, ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין?
נראה שכאן מוזכרת שאלה עקרונית מהמפורסמות ביותר בש"ס, הרי רב חסדא מודה שמדין תורה החלק שניתן כתרומה הוא באמת תרומה קדושה [ראה לעיל בסעיף 2.1], והדין של חכמים - לפי רב חסדא - הוא, שלא נחשב כתרומה, דהיינו שמותר יהיה לישראל לאוכלה. יוצא, שחכמים ביטלו באופן ישיר ובאופן אקטיוי את דין התורה, כלומר, התורה אוסרת על ישראל לאכול מאותה תרומה וחכמים מתירים לישראל לאוכלה!
6.1
תימצות השאלה/קושיה הוא:
וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה?
7.
עונה רב חסדא לרבה:
רב חסדא טוען שאף רבה צריך להודות שמשנתנו כך סוברת:
א"ל: ואת לא תסברא? והתנן: הולד ממזר מזה ומזה;
משמע ממשנתנו שאם האשה תחזור לבעלה הראשון הרי שבניה שיוולדו יהיו ממזרים.
7.1
בשלמא משני ממזר, אלא מראשון אמאי?
אשתו היא וישראל מעליא הוא, וקא שרינן ליה בממזרת!
טענת רב חסדא היא שממשנתנו משמע שחכמים, שקבעו שבניה מבעלה הראשון יהיו ממזרים גם מתירים להם לשאת ממזרת למרות שמדין תורה בנים אלה אינם ממזרים ואסורים לשאת ממזרת. גם כאן רואים שלחכמים יש סמכות לבטל דין תורה, ומה שהתורה אוסרת הם מתירים לעשות באופן אקטיוי-מעשי - כדעת רב חסדא בדין התרומה לעיל.
7.2
יש דמיון - לפי רב חסדא - בין דיני עריות לדיני איסור והיתר!!!
8.
רבה דוחה את ראיית רב חסדא:
א"ל, הכי אמר שמואל: אסור בממזרת.
וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן: אסור בממזרת.
ואמאי קרי ליה ממזר? לאוסרו בבת ישראל.
רבה טוען ששמואל ורבי יוחנן מפרשים את המשנה, שבאמת בניה מהראשון יהיו ממזרים רק מדרבנן, ועל כן הם אסורים בממזרת וכמובן שאסורים גם בישראלית.
ולכאורה קשה, שממזר מדרבנן חמור מממזר דאורייתא, שממזר דאורייתא מותר בממזרת, וממזר מדרבנן אסור גם בישראלית וגם בממזרת.
אלא שכך הוא הדין:
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה כא:
"דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר לא יבא ממזר בקהל י"י ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק,
אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבוא בקהל, לפיכך ממזר ודאי מותר לישא ממזרת ודאית אבל ממזר ספק או שתוקי או אסופי אסור לישא בת ישראל."
הרמב"ם גם פוסק שממזר מדרבנן רשאי לשאת ממזרת שגם היא ממזרת מדרבנן.
8.1
ונראה לפי המשך הסוגיה, שרב חסדא לא חזר בו. וקשה באופן כללי, מניין לרב חסדא דין זה, האם כך הוא מדייק מהמשנה, או שכך הוא קיבל מרבותיו, הרי מדובר כאן בדין כל כך מהפכני!
9.
רב חסדא רוצה להוכיח כדבריו שיש לחכמים סמכות לבטל דין תורה:
שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא:
ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה?
והתניא: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה?
ב"ש אומרים: משתעמוד בקומתה,
וב"ה אומרים: משתכנס לחופה,
רבי אליעזר אומר: משתבעל, ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה.
ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה, אע"ג דלא נכנסה לחופה? אימא: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה, והכי קאמרו ליה ב"ש לב"ה: דקאמריתו משתכנס לחופה, אי עמדה בקומתה - מהניא לה חופה, ואי לא - לא מהניא לה חופה.
ר' אליעזר אומר: משתבעל,
והאמר ר' אליעזר: אין מעשה קטנה כלום!
אימא: משתגדיל ותבעל.
קתני מיהת יורשה, והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה, ומדרבנן ירית לה בעל!
10.
הגמרא דוחה את הוכחת רב חסדא:
הפקר ב"ד היה הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנא': +עזרא י'+ כל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.
ר' אלעזר אמר, מהכא: +יהושע י"ט+ אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל,
וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו.
הגמרא מביאה שני פסוקים שונים שמהם לומדים את העיקרון של "הפקר בית דין הפקר", כלומר, לבית דין יש סמכות להפקיר ממון של אדם, כמו שעשו בקשר לירושת הבת לעיל בסעיף 9.
10.1
כוונת הגמרא לומר, שכולם מודים - גם רב נתן בסוגייתנו - שבענייני ממון חכמים יכולים לבטל דין תורה, אבל רק בעקיפין על ידי הפקרת בעלות האדם על ממון, ואחר כך רשאים חכמים גם להעביר את ממונו לאדם אחר.
10.2
יש אומרים שלכן צריך את שני הפסוקים לעיל, האחד מלמד שניתן להפקיר את ממונו של האדם - נלמד מהפסוק הראשון - מספר עזרא, ואחר כך חכמים רשאים גם להקנות לאדם אחר את הממון שהם הפקירו - וזה נלמד מהפסוק השני - לעיל - מספר יהושע.
10.3
בזה מובן מדוע סדר הפסוקים בגמרא הוא כפי שהובא, ולא לפי סדר המקראות - יהושע צריך להיות לפני עזרא - שהרי כך מתאים לפי הסברנו בסעיף 10.2 - קודם נלמד מספר עזרא את סמכות ההפקרה ואחר כך נלמד מספר יהושע את סמכות ההקנאה.
10.4
לא נדון בשאלה למי בדיוק ניתנה הסמכות של "הפקר בית דין הפקר", לסנהדרין? לכל בית דין בישראל?
11.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ה הלכה ח:
אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה, במזיד לא תקן את השירים וזה שהרים תרומה ויחזור ויתרום, בד"א שלא ידע בטומאה, אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד, וכן בתרומת מעשר.
כסף משנה הלכות תרומות פרק ה הלכה ח:
ופסק רבינו כרב נתן משום דאמר ליה רבה לר"ח לדידך וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה וכל ראיות דאייתי רב חסדא למימר דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה דחו להו דלא דמו להאי.
ומ"ש וכן בתרומת מעשר נראה שטעמו מדאמרי' בירוש' פ"ק דתרומות דלר' יוסי שוים ומינה איכא למילף לדידן לר' יהודה דפליג עליה
ופסק רבינו כמותו ופשטא דמתניתין דרבי יהודה אתרומה ואתרומת מעשר קאי:
הרמב"ם לא פסק כרב חסדא בסוגייתנו.
מסביר ה"כסף משנה" שלפי רב חסדא "בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה", דהיינו שיכולים "להפוך" ולבטל את קדושת התרומה ל"טבל". והגמרא - בדיון ארוך - דחתה זאת.
[כל ההוכחות של רב חסדא נדחו ולכן אין הלכה כמותו, למרות שלכאורה שבגלל שדנים בשיטתו אולי היה נחשב כ"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]
