הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תניא כותיה ד... ותניא כותיה ד..."; "סדר הדורות": רב נחמן, רבה, רב יוסף, רבא
יבמות סו ע"ב
איתמר: המכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת, והוא אומר דמים אני נותן, הדין עם מי?
רב יהודה אמר: הדין עמה, ור' אמי אמר: הדין עמו.
רב יהודה אמר הדין עמה, משום שבח בית אביה דידה הוי;
ר' אמי אמר הדין עמו, כיון דאמר מר: אם מתו - מתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן - יאכלו...
יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן, ויתבי וקאמרי:
תניא כותיה דרב יהודה, ותניא כותיה דרבי אמי.
תניא כותיה דר' אמי:
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש, אבל לא לאשה;
תניא כותיה דרב יהודה: המכנסת שום לבעלה, אם רצה הבעל למכור - לא ימכור; ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה שום משלו, אם רצה הבעל למכור - לא ימכור;
מכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רשב"ג, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.
אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה.
א"ל רבא לרב נחמן: והתניא כותיה דר' אמי!
אע"ג דתניא כותיה דר' אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה.
ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה, שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא,
אמר רבא: קנייה מיתנא.
אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא,
והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה!
אמר ליה: מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא? וכיון דמחוסר גוביינא - ברשותיה קאי;
רבא לטעמיה, דאמר רבא: הקדש, חמץ,
מבנה הסוגיה:
1.
איתמר: המכנסת שום לבעלה, היא אומרת כלי אני נוטלת, והוא אומר דמים אני נותן, הדין עם מי?
רב יהודה אמר:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סו עמוד ב
הדין עמה, ור' אמי אמר: הדין עמו.
2.
רב יהודה אמר הדין עמה, משום שבח בית אביה דידה הוי;
ר' אמי אמר הדין עמו, כיון דאמר מר: אם מתו - מתו לו, ואם הותירו - הותירו לו, הואיל וחייב באחריותן - יאכלו...
3.
יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן, ויתבי וקאמרי:
רבה ורב יוסף תלמידי רב נחמן / "רב נחמן" /
מעיר ה"מנחת יהודה": רבה ורב יוסף קראו לאביי ורבא "דרדקי" במסכת שבת, וכיצד בהמשך סוגייתנו אמר רבא בשם רב נחמן את פסק ההלכה, הרי אם רבא היה צעיר מאד מרבה ורב יוסף כיצד זה דווקא הוא זה שמסר הלכה בשם רב נחמן [שהיה "זקנו" ברבנות]. אלא בהכרח שמדובר ברבא קדמון שחי בימי רבה ורב יוסף ושלושתם היו תלמידי רב נחמן.
4.
תניא כותיה דרב יהודה, ותניא כותיה דרבי אמי.
תניא כותיה דר' אמי:
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש, אבל לא לאשה;
תניא כותיה דרב יהודה: המכנסת שום לבעלה, אם רצה הבעל למכור - לא ימכור; ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה שום משלו, אם רצה הבעל למכור - לא ימכור;
מכרו שניהם לפרנסה, זה היה מעשה לפני רשב"ג, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.
מדוע הכפילות של הביטוי "תניא כוותיה"?
5.
אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה.
תלמידי רב נחמן הביאו לפני רב נחמן את שתי הברייתות וכאן הוא פסק - כך אמר רבא משמו.
6.
א"ל רבא לרב נחמן: והתניא כותיה דר' אמי!
רבא מקשה על רב נחמן למרות שהוא עצמו אמר את ההלכה משמו!
[ראה מה שכתבנו על מסכת בבא בתרא דף לט]
קושיית רבא היא, נכון שיש ברייתא כרב יהודה אבל יש גם ברייתא כרבי אמי.
6.1
וקשה מאד הרי יש כמה מופעים בש"ס שיש "תניא כוותיה ד..." לשני צדדי המחלוקת, ובכל אופן הגמרא פוסקת הלכה כאחד מהם, ומדוע דווקא בסוגייתנו מקשים כך!
ראה בפוסקים במסכת עירובין דף נ, שלמרות שיש "תניא כותיה" לשני צדדי המחלוקת, הפוסקים הראשונים מכריעים לפי כללי הפסיקה.
6.2
ונראה לומר ["חידוש"] כשמובא בגמרא הביטוי "תניא כוותיה" כפול כוונת עורך הגמרא ללמדנו שיש רשות להכריע בין הברייתות.
7.
כנראה שרב נחמן עצמו מיישב:
אע"ג דתניא כותיה דר' אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה.
מכאן שעניין ה"מסתברא" קובע - אמורא קובע איזו ברייתא יותר "מסתברא".
ה"מסתברא" גובר על הרבה כללי פסיקה, ואפילו על הכלל היסודי ביותר של "יחיד ורבים הלכה כרבים".
8.
וכך כתבנו על מסכת פסחים דף כח:
יתכן שהגמרא ידעה שאין הכרעה בין שתי הברייתות [והן חלוקות ביניהן] והיא כאילו מצהירה שאין לגמרא עדיפות בהכרעה כמי מהברייתות. ובודאי שנכון הדבר גם לפי ההמשך שהגמרא יישבה את שתי הברייתות גם לפי רבה וגם לפי רב יוסף.
9.
המשך סוגייתנו:
ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה, שכיב, שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא,
אמר רבא: קנייה מיתנא.
אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא,
"רבא" - הוא בנו של רב יוסף בר חמא וגם לבנו של "רבא" קראו "רב יוסף" - על שם סבו?
ו"רבא" שאמר בשם רב נחמן הוא רבא בר נתן או רבא בר ירמיה שחי בימי רב יהודה ורבא בנו של רב יוסף בר חמא נולד כשמת רב יהודה.
ולפי תוס' משמע שגם רבא שאמר את ההלכה בשם רב נחמן הוא רבא בנו של רב יוסף בר חמא [בדור הרביעי]
- על פי "מנחת יהודה", שם.
והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה!
אמר ליה: מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא? וכיון דמחוסר גוביינא - ברשותיה קאי;
10.
למסקנה: גם רב יהודה מודה שבמקרים מסויימים - כל עוד לא גבתה האשה את כתובתה - "מחוסר גוביינא" - הנכסים - נכסי צאן ברזל - הם ברשות הבעל.
